קופנגן או קופנהגן?
אז זהו יוצאים לדרך. לקח זמן לסגור חוזה העסקה שיוכל לאפשר לנו לעבור כמשפחה, לממן בית ספר פרטי לילדים ולקחת בחשבון שבשנה הראשונה לא אעבוד (הו התמימות).
אנחנו כבר בתחילת אפריל, הוחלט שאביב יעבור ביוני ואני עם הילדים והכלבלב נצטרף חודש אחרי עם סיום הלימודים.
בשלב זה הכל עדיין מרגיש כמו איזו בדיחה לא מוצלחת שמסתובבת לנו בראש- הדברים נהיו אמיתיים רק כשהושבנו את ההורים שלנו והודענו להם.
זה היה קשוח על גבול המבעית וזו היתה רק התחלה של התמודדות שבעצם הולכת איתנו מדי יום מאז.
וזהו מכאן באמת מתחילה רכבת הרים..
מודיעים לחברות והחברים הקרובים, לבעלת החברה שניהלתי שלוש שנים ואהבתי כל כך, לקבוצת הכדורשת המהממת שלי, לחברים בקבוצת התריאטלון ולמעגלים רבים נוספים.
עם הילדים החלטנו להמתין קצת, הרגשנו שככל שהם יהיו עם הידיעה הזו יותר זמן, זה רק יעלה את מפלס החרדה וחוסר הודאות שלהם. חיכינו עד לרגע האחרון שיכולנו, תוך שאנחנו כמובן משאירים להם מספיק זמן לעשות פרידה בריאה ומלאה ככל הניתן מהמשפחה והחברים והחיים כפי שהכירו אותם.
עשינו מבצע קטן שכלל את השלבים הבאים:
-ביצוע פרטני של הבשורה תוך בניית נראטיב מותאם אישית לגיל ומבנה האישיות (הרעיון היה שאם אחד מתחיל לבכות, הלך על כל השלושה וזה עבד הכי טוב שיכלנו לצפות מסיטואציה כל כך לא מגניבה).
- הגעת המשפחה הקרובה מייד לאחר מכן לארוחה משפחתית והוראה ברורה לשים את כל העצב ושברון הלב מחוץ לבית ולהתמקד בהרמה לילדים ויצירת תחושה אופטימית ותומכת.
ואז גם יוצאים קבל עם ופייסבוק…

מעבר להלם וההתרגשות שאנשים הביעו, הדבר הכי בולט היה שמלא אנשים השלימו בראש שלהם קופנגן במקום קופנהגן. קיבלתי ארגזים של לינקים לפרופילים של חברות וחברים שכבר חיים שם ואני חייבת להכיר ובכל פרופיל שפתחתי בתקווה להכיר איזו נפש במקום החדש שאני עוקרת את עצמי אליו, חיכה לי פרצוף שזוף ומחייך מתחת לעץ דקל בתאילנד… בהצלחה זה הצחיק אותי. ואז כשהגיעו עוד ועוד כאלה, הבנתי שני דברים:
הראשון: הרעיון של לעבור לקופנהגן הוא כנראה קצת מוזר ולא צפוי.
השני: אני ממש מקנאה באנשים השזופים האלה שם בתמונות ואין לי שמץ של מושג איך לעזאזל אני הולכת להתמודד עם הקור האפור שמחכה לי בצד השני.
אוקיי התרגשנו מספיק! צריך לארוז ולשלוח מכולה (לארוז!!! מה אורזים? מה לוקחים? מה מוכרים? מה שומרים? איפה שומרים? הגדרנו לעצמנו שנתיים- אבל.. האם אנחנו באמת חושבים שזה יהיה שנתיים?)
ההחלטה היתה כזו: אנחנו לוקחים מה שעושה לנו תחושה של בית. פחות רהיטים כבדים (חוץ מהמיטה שקנינו חודש לפני שהגיעה ההצעה). יותר כלים, ספרים, תמונות, משחקים, בגדים, ציוד ספורט ומה שחשוב באמת.
בתמונה: מה שחשוב באמת..
ומה עם מה שלא לוקחים איתנו?
עוד רכבת הרים של מכירת חיסול של כל החומר של חיינו… כמה מוזר שהדברים שעד לפני רגע הגדירו אותך הופכים להיות משהו שאת מנסה להיפטר ממנו.
בתוך כל מאמצי המכירה, הפירוק והסחיבה- זו היתה הזדמנות נהדרת לרגעים קטנים של פרידה אישית עם אנשים שאנחנו אוהבים במיוחד שקיבלו את הצמחים ובקבוקי האלכוהול השווים (בינם גם ראש עיר אחד שהבטיח לפתוח בקבוק ערק מיוחד מאוד אחרי שייבחר שוב ועמד בהבטחה).
במקביל פרסמתי פריטים ספציפיים בפייסבוק שלי, מה שבעצם הפך לסדרה ויראלית קצרת מועד שגם מכרה מעולה! וזהו- אנחנו עם בית ריק.
מה עכשיו? עכשיו אביב טס להתחיל את החיים החדשים שלנו ואני נשארת עם שלושה ילדים לחודש שכולו מלא בהמון דברים שקורים בפעם האחרונה.
טיפ אישי לסיום: תרבות היד השנייה בדנמרק מאוד מפותחת והיא ממש חלק מה DNA המקומי. במקרים מסויימים (בעיקר עם ארונות), תוכלו למצוא גם ללא עלות מאנשים שעוברים דירה וצריכים לפנות אותה ומוכנים שפשוט תגיעו, תפרקו ותגאלו אותם מהנסיעה למרכז המחזור. קחו אתכם רק את הדברים שיתנו לכם תחושה של בית ועושה לכם טוב על הלב. שתפו גם את הילדים באריזת החדר שלהם.