מולוחייה בקופנהגן
אולי זה העולם שהולך בננה שגורם לי לעצור רגע את סקירת השנה הראשונה שלי בבלוג ולקפוץ לזמן אמת ולכתוב קצת על כיתת לימודי הדנית שלי.
חייבת להודות, נכנסתי לאירוע באיחור אפנתי מדי- שנתיים ורבע אחרי שעברנו.
רגע. אתם ידעתם שבדנמרק לימודי הדנית הם בעצם בחינם?
הרעיון הוא כזה: שמים פיקדון של 2,000 קרונה (1,000ש"ח), אותן אפשר לקבל בחמש נקודות יציאה. המטרה היא לעודד כמה שיותר אנשים העוברים לכאן ללמוד את השפה כדי לייצר אינטגרציה מהירה וקלה לחברה הדנית. וכמובן- ידיעת השפה על חמשת המודולים שלה, היא חלק משמעותי במבחני קבלת האזרחות.
בחזרה אליי.. נכנסתי לאירוע מאוחר מדי. בהתחלה זה היה בגלל שבית הספר הקרוב אפשר לימודי בוקר רק בימי רביעי, שנהיו קודש לקבוצת הריצה שהצטרפתי אליה ונהייתה העוגן הראשון והמשמעותי של חיי החדשים. לא היה שום סיכוי שאוותר על זה.
אחר כך הגיע השבעה באוקטובר שטרף את חיי יחד עם חיי כל אדם יהודי וישראלי בארץ ובעולם במגוון דרכים, אני מניחה שגם לזה אקדיש יום אחד פוסט אחד לפחות.
המחשבה לשים את עצמי בתוך קבוצת לימוד בינלאומית עם אנשים שאני לא בוחרת בעצמי הרגישה לי כמו אתגר גדול מדי בתקופה כל כך מטלטלת בה גם ככה צמצמתי את החשיפה שלי לאנשים שאני לא מכירה.
דנמרק היא כנראה אחד המקומות הכי בטוחים ומוחזקים בגזרת האנטישמיות, אבל גם פה החיים אחרי השבעה באוקטובר הפכו להיות קצת אחרים.
ואז לפני כמה חדשים אחד החלטתי שהגיע הזמן. ונרשמתי. וכשהגעתי לשיעור הראשון גיליתי שקרה משהו שלדעתי לא קרה מעולם לפני זה בהיסטוריה של לימודי הדנית בעולם כולו: אבל היינו 5 ישראלים יחד בקבוצה!!!
יחד איתנו, בחורה אוקראינית צעירה, לא מעט אנשי ונשות רפואה מהודו וסרי לנקה, וגם מאיראן (אין בעולם תומכים גדולים בישראל כמו האיראנים הגולים, שתדעו לכם) וגם אשה מצרית צעירה ושקטה.
כשהצגנו את עצמנו שם בשיעור הראשון הבטתי בה, בנסיכה המצרית היפה שישבה בשקט מאחורה ובכל פעם שעוד מישהו מאיתנו אמר שהוא מישראל הרגשתי איך תחושת המצוקה עולה בה.
בשיעור השני תפסתי רגע בהפסקה וסיפרתי לה שהמשפחה שלי מגיעה מלוב ומצרים.
שיעורי הדנית מלאים בעבודות קבוצתיות שזימנו לנו לא מעט מצבים בהם היינו יחד בקבוצה ובכל פעם ניצלתי את הרגעים האלה כדי קצת כדי להיפתח. סיפרתי לה על האוכל המצרי שסבתא רינה שלי היתה מכינה, על הביקור של אביב ושלי בקהיר (רד הוט צ'ילי פפרז על הפירמידות!), בכל הזדמנות ניסיתי להדגיש כל מני קווי דמיון בין התרבות המצרית והישראלית, מילים קטנות שליוו אותי בילדות והרגלים מזרח תיכוניים שמשותפים לכולנו.
אני והספינקס:

סיפרתי לה איך בילדות בכל פעם שהשתעלתי אמא שלי היתה אוטומטית מגיבה ב'סמאללה' ואיך בכתה א' ברעננה הבנתי שזו לא מילה שמישהו סביבי מחוץ לבית מכיר אז מחקתי אותה. ואיך בגיל 29, שעתיים אחרי שגלי בתי הבכורה הגיעה לעולם ועשתה את השיעול הראשון שלה- המילה הזו יצאה ממני בטבעיות שהדהימה גם אותי ומאז היא שוב שלי ואני גאה ואוהבת אותה.
דיברנו על מולוחייה- המאכל האהוב המצרי שאני הכי אוהבת, לא רק בגלל הטעם, אלא בגלל שבכל פעם שסבא בני היה משיג את העלים בשוק, זה היה הופך לטקס- בו מפרידים את העלים, שוטפים ומייבשים אותם על שולחן הנפתח במרפסת ואז סבתא רינה היתה מעבירה אותם למטבח והבית מתחיל להתמלא בריח של מלא כוסברה והדרך לדעת כמה אוהבים אותך היא למדוד את יחס האורז למולוחייה במנה: ככל שקיבלת פחות אורז ויותר מהתבשיל הירוק - זה אומר שאוהבים אותך יותר.
סיפרתי לה שאם היה רגע אחד בביקור שלי בקהיר שהיה עוצמתי לא פחות מההופעה עצמה, מפוצץ מוח כמו הביקור במוזיאון הארכיאולגיה העתיקה של קהיר, ואייקוני כמו הביקור בפירמידות ומפגש פנים אל פנים עם הספינקס- זה היה בלילה הראשון כשנכנסנו למסעדה מקומית בשכונה בה גדל סבא בני שלי ואכלנו מולוחייה. במסעדה. זה היה משהו שלא יכלתי בכלל לדמיין.
אביב, אני, ודמעה בעין ומולוחייה במסעדה על הנילוס

שבוע מאוחר יותר, לפני כמה ימים- הנסיכה המצרית הביישנית באה אליי נרגשת בתחילת השיעור וסיפרה לי שהיא הכינה לי מולוחייה ונתנה לי קופסת פלסטיק מלאה בזהב הירוק הזה.
בחנויות הבזאר הערביות מסתבר אפשר למצוא אותן, והמחווה שלה היתה מעבר למרגשת עבורי.
התענגתי על כל ביס, גם הטעם, גם הזיכרון והגעגוע, והרבה בזכות השבר הקטן שהצלחנו לייצר במרחב דרכו הצלחנו להכניס קצת אור.
אמא שלי מכשפה וגאונה ואני כרגיל מקלידה עם שגיאות:

כמה ימים לפני כן צויין בעולם יום השנה השלישי למלחמה באוקראינה.
מאז השבעה באוקטובר שלנו הרגשתי שאם יש עם שלא צריך להסביר לו כלום על איך שאנחנו הישראלים מרגישים - זה הם.
גם הם וגם אנחנו מסתובבים במרחב עם משקולת על הנשמה, הגוף בדנמרק- הלב בבית המתפרק.
באותו היום - 7.10.23 דרך אגב, זו היתה משפחה אוקראינית מבית הספר הבינלאומי של הילדים, שקלטה מה קורה ולקחה את שלושת הילדים לכל היום כדי שנוכל לשבת עם טלויזיה פתוחה הממומים ומזועזעים, אבל בלי לדאוג לילדים.
כשראיתי שבאותו היום ישראל בחרה להצביע נגד ההחלטה שקוראת לשמירה על ריבונותה ושלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה, זה היה עוד רגע נוראי ומבחיל שהבנתי שאני צריכה לשאת בתור ישראלית.
יום למחרת בסיום השיעור הלכתי לנערה האוקראינית שלומדת איתנו, משיחות קצרות בודדות מאוד ומוקדמות, אני יודעת שהיא הגיעה לבד והיא חיה כאן במעמד פליטות וכל המשפחה שלה עדיין באוקראינה.
אמרתי לה שאני לא יודעת מה בדיוק אני רוצה לומר, אבל זה יום השנה למלחמה ורציתי שתדע שזה לא עובר לידי. באתי להמשיך לומר עוד כמה דברים אבל פתאום הפנים שלה התמלאו באור, היא סיפרה לי שגם היא תומכת בישראל- אמרתי לה תודה ושזה בכלל לא משנה עכשיו, אני רק רוצה לחזק אותה ולומר שחלק גדול מהציבור בישראל מזועזע מהבחירה להצביע נגדם ולחזק את פוטין.
מצאנו את עצמנו מתחבקות באמצע הכיתה ואני חזרתי הביתה וחשבתי על זה כל היום אחר כך.
ההזדמנות שקיבלתי לחיות בדנמרק, לקבל פרספקטיבה אחרת עם החיים, להכיר אנשים שלא הייתי פוגשת לעולם, לתת לאנשים אחרים להכיר את הסיפור הישראלי ממקום אישי ולא דרך איזה פוסטר פוליטי,
ההזדמנות של הילדים שלי ללמוד בבית ספר בינלאומי ולהפוך להיות באמת עיוורי צבעים…
זו מתנה כל כך גדולה ומלאה ברגעים אנושיים כל כך משמעותיים שמצליחה להפתיע אותי שוב ושוב.
תגובות 5
כתיבה מדויקת!! כל מי שחווה הגירה ובטח אחרי ה-07 מבין את הדקויות, התהפוכות והעוצמות במפגשים עם בני אנוש מכל קצוות תבל.
וגם, הגדרת הזהות הישראלית שלי ולא מה שהכותרות מתעקשות להציג הם לחלוטין חלק ממסע ההגירה שהוא לחלוטין מסע זהות אישי ומשפחתי.
הפסקה האחרונה מדויקת כל כך! תודה לך על הכנות, ריגשת עד דמעה או שתיים ❣️
כתיבה מעולה ומרגשת!!!!
אישה השראה את
נשיקות