כורסה נוחה היא התחלה של סוף
בדיוק השבוע לפני שלוש שנים, רגע לפני יומולדת 42 שלי, התיישבתי ליד אביב בנזוגי על הכורסה בסלון ביתנו שבהוד השרון, הבטנו זו בזה ואמרנו לראשונה בחיינו המשותפים- החיים שלנו טובים.
זה היה כזה רגע נדיר שפתאום ראינו איך הכל מתכנס למקום נעים ומאוזן– הקריירות של שנינו היו בשיא, גרנו במקום שאהבנו, מוקפים באנשים שאנחנו אוהבים, שלושת הילדים שלנו קצת גדלו והתמקמו כל אחד ואחת במסגרותיו- אפילו יכולנו להשאיר אותם לבד כדי לצאת לדייטים או לחזור להשקיע כמה שאנחנו רוצים בתחביבים שלנו.
הבועה הקטנה שלנו היתה בשיאה.
זה נשמע כמו התחלה של סדרה עם תסריט צפוי מדי– אבל יום למחרת אביב התיישב לידי על אותה הכורסה וסיפר לי שהחברה ההיא בדנמרק שלפני חצי שנה פנתה אליו ולשם השעשוע הוא התקדם איתם בתהליך שלא הבשיל להצעה קונקרטית (ואם היה מבשיל, אני לא הייתי שם בשום צורה), שלחה לו הודעה שהם בעצם רוצים אותו.
הבשורה הזו יצרה רגע של צלילות מחשבתית והוציאה את מנהלת הפרויקטים שבי: את ההזדמנות הזו אנחנו חייבים לקחת.
שבוע מאוחר יותר אנחנו נוחתים בקופנהגן, וכשהשעון מכה חצות, יוצאים מהמונית (כי מי בכלל חשב שיש שם תחבורה ציבורית כל כך מתפקדת ושהיינו פשוט יכולים לקחת מטרו?) במרכז העיר.
והנה אנחנו בפברואר, שוקיסטים וקפואים ועם 48 שעות להבין איך גורמים לדבר הזה לקרות.
כורסה נוחה היא התחלה של סוף, אומר עמיר לב באחד משיריו. זו גם הפכה להיות אחת משתי המנטרות שליוו אותי במעבר הזה. הרגע בו נהיה לנו נוח היה גם הרגע בוא הדרך קראה לנו. יהיה פה מאמץ- אבל המאמץ הזה ישתלם. ככה הרגשתי וזה מה שנתן לי כוח בהרבה מהרגעים הלא קלים שעוד יגיעו.
מה ידענו על דנמרק? לא הרבה מעבר ללגו ועוגיות ומבצע ההצלה ליהודי המדינה במלחמת העולם השנייה. זה אפילו לא היה יעד שחשתי צורך לבקר בו- אולי בטיול זקנים סובב אירופה הקלאסית בעוד כמה עשורים. אבל הימים היו ימי קורונה וממה שקראנו ושמענו, התחיל להרגיש כמו מקום שדברים בו מתרחשים אחרת והרגשנו שאת האחרת הזו אנחנו חייבים לבדוק- בשבילנו ובשביל הילדים שלנו.
48 שעות של פברואר בדנמרק: אוכל מעולה, שיטוט ברחובות קסומים, פגישות עם אנשים נפלאים שפינו מזמנם כדי לשבת איתנו, קור ורוח מוגזמים, פרידה בלב מהכדורשת (את זה לא פתרתי) והריצה (לא לדאוג, אנחנו עוד נחזור אליה), דחיקת מלא רגשות שקשורים בפרידה מהמשפחה והחברים, והרבה מחשבות פרגמטיות על איך גורמים לזה לקרות.
החלטה ראשונה שהיה לנו חשוב לקבל: בית ספר לילדים.
בינלאומי? היהודי? ממלכתי?
הימים היו אחרים. הקהילה הישראלית בקופנהגן היתה קטנה ומבוזרת ואחרי פגישה מעוררת השראה (עד לכדי הלם), עם אורי מנהלת בית הספר היהודי, החלטנו שהטמעה מהירה לילדים שלנו תתרחש באנגלית בבית הספר הבינלאומי. זו היתה ההחלטה הכי נכונה שיכלנו לקחת באותו הרגע עבור עצמנו וממנה התחלנו לגזור את כל ההחלטות הבאות.
כדי לקבל קצת תמונה ברורה יותר (ומאחר ואז לא היה אתר שמרכז את הכל או וובינרים שעושים סדר), יצרנו קשר עם משפחות ואנשים נפלאים שכבר חיים בדנמרק ונתנו לנו את הפרספקטיבה שלהם (ובמיוחד הפייה האישית והנדיבה שלי). למדנו המון, אבל גם היינו כל כך בהלם שאני לא חושבת שידענו בכלל לשאול הרבה שאלות חשובות.
כשהבנו שהצלחנו להגיע לחוזה עבודה שמאפשר לנו חיים- הודענו למשפחה.
וכאן בעצם התחילה לרכבת ההרים האמיתית אליה אספר בפוסט הבא.
עצה אישית לסיום: לפני ההחלטה- אספו כמה שיותר מידע, דברו עם כמה שיותר אנשים תגדירו עבור עצמכם מה פירמידת הצרכים המשפחתית שלכם וגם- תבדקו עם עצמכם שאתם מוכנים בכפרטים וכזוג לחתיכת הרפתקאה שהולכת להעמיד את כל מה שאתם מכירים בסימן
שאלה. לא להכל יהיו תשובות כרגע- אבל גם לדעת איפה נשארים סימני השאלה שלכם, זה הרבה
