מאז הפוסט האחרון שלי כתבתי וגנזתי כל כך הרבה אחרים.
האמת היא שהכל מרגיש לי דבילי וחסר משמעות מול המציאות האמיתית שמתרחשת בארץ.

אפילו לכתוב על מה שקורה בארץ כבר אין לי מילים, כי כמה אפשר כבר לצעוק את המובן מאליו ולהזכיר מה חשוב באמת? 

אבל אני כן רוצה להמשיך ולכתוב ולספר קצת על מה שעברתי ועוברת במסע הרילוקיישן,
ובעוד חודש אני אתחרה בפעם השנייה כאן בתחרות חצי איירונמן 70.3 בהלסינגור (חצי שעה מקופנהגן) ואקיף בפעם השלישית את הטירה של המלט ('משהו רקוב בממלכת דנמרק!') 4 פעמים ואקלל בכל סיבוב מחדש.
אז החלטתי לכתוב סידרת פוסטים קצרה על הדרך שלי לתחרות הזו- אבל לא לדאוג, זה לא באמת יהיה על תריאטלון… ז'תומרת… זה יהיה על התריאטלון של החיים- מול הדברים שהכי הולכים לאיבוד כשיוצאים מהבית כמו פרידה, ניפוץ תקרות זכוכית, אומץ ושייכות.
אז הנה אני מתחילה...

המדרון החלקלק

מי בכלל חשב על לעשות תריאטלון?

בגיל 41, במהלך בראנץ' משפחות בהוד השרון, חברתי ליאם היממה אותי בידיעה אגבית שיום לפני מרחק של חצי מרתון. סתם ככה, עם חברה.
זה העיף לי את המוח. ליאם היא אישה מוצלחת, אינטליגנטית, חברה נהדרת ובעלת סגולות רבות- אבל בסופו של דבר היא אישה רגילה בגילי ועם שלושה ילדים-  שמבחינתי עשתה משהו בלתי יאמן.
הסתובבתי עם המחשבה על זה כמה ימים ואז נעלתי את  מה שהיה הכי קרוב לנעלי ריצה שהיה לי בבית ויצאתי לבדוק האם אני יודעת לרוץ 10 ק'מ.
והצלחתי!
אז ביררתי קצת וחברתי יעל סיפרה שבדיוק נפתחה קבוצת ריצה חדשה בעיר. אחרי כמה אימונים, בהם אני מנסה לפענח דברים שאמורים כנראה להיות בסיסיים כמו מה זה זמן T+10, הגיעו לקבוצה חבורת אנשים עם עודף מוטיבציה וקעקועים מוזרים של האות M עם עיגול מעליה. הדיבור היה שהם היו חלק ממועדון איירונמן מקומי שהתפרק ועבר לקבוצה שלנו.
ממש לא הייתי מודעת לכמה נפוץ העניין הזה  ואיזו קהילה יש לאירוע שנקרא איש ברזל. לא ממש הכרתי אף אחד שעשה כזה דבר וזה נראה לי מוגזם ובעיקר לא קשור אליי בשום צורה.
אבל עם כל שבוע שעבר, הרעיון של תריאטלון, בו משלבים שחייה, רכיבה וריצה הלך ונהיה יותר מסקרן ואפילו אפשרי, כי זה הקטע עם תקרות זכוכית- הן לגמרי שם, עד שיום אחד אני פוגשת מישהו או מישהי שאני מרגישה שדומים לי- והם דילגו מעל התיקרה הזו- אז אולי גם אני יכולה? או זו לא תיקרה אלא רק סיפור שסיפרתי לעצמי?

כמה שבועות לאחר מכן, כבר הצטרפתי לאימון השחייה הראשון עם חבורת האיירונמנים האלה. מעולם לא למדתי באופן רשמי לשחות חתירה- הידע שלי הגיע ברובו מהתבוננות ונסיון לחקות אנשים שנראו לי שחיינים טובים בבריכה בבאר-שבע כשהייתי סטודנטית, ולמרות שעברו עשור וחצי ושלושה ילדים מאז- זה הרגיש נכון וכיף להיות שוב בבריכה.

האתגר החדש שלקחתי על עצמי אחרי גיל ארבעים הגניב אותי ממש ולא פחות מכך- השייכות לקבוצה כל כך מיוחדת של אנשים שעם כל הנסיון, היתה להם גם הסבלנות לתת לי מהידע שלהם, היתה תוספת מבורכת לחיים שלי.

אני בימים שגרתי במזרח התיכון והייתי בוכה שקר לי בבריכה באפריל ולובשת חליפת שחייה- ועם הקבוצה הכי חמודה שיש TriAce.

כמה חודשים קצרים קדימה- ואני כבר יודעת שאני עוברת לדנמרק.
בביקור הראשון שלי בקופנהגן, שהתרחש בפברואר, לא יכלתי לדמיין את עצמי בכלל יוצאת לרוץ בחורף הקר החשוך והארוך. 
הספקתי לעשות תריאטלון ספרינט אחד קטן בתל אביב עם הקבוצה רגע לפני שעברנו ובלב נפרדתי בטרם עת מהתחביב החדש שלא מיציתי בשום צורה.
כמו בכל פרידה באותה תקופה של סגירות- יש את הצד הפרקטי והצד הרגשי. מעבר לשאלת האימון עצמו- האם אצליח למצוא משהו שיחליף את כמה כיף וכמה נוח ובבית הרגשתי שם בקבוצה הזו? 

מישהי לרוץ אתה
אז עברנו.
מוזמנים לחזור לפרק בבלוג שמספר על כמה קשה היתה לי ההתחלה כדי להבין את מצבי הנפשי גם ביחס לתחביב החדש שנלקח ממני.
אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לבדוק על מועדוני תריאטלון בסביבה שלי, גיליתי שיש לא מעט. הדנים מתים על ריצה, נושמים אפניים והבריכות פה הן משהו שאפשר רק לקנא בו.  אפילו נרשמתי לאימון (שאליו הגעתי באיחור כי כאמור אין לי חוש כיוון והלכתי לאיבוד עם האפניים בעיר חדשה ולא מצאתי את נקודת המפגש וזה היה היום בו קרסתי לתוך עצמי כאן וממנו הבנתי שאני חייבת לשנות גישה), אבל להצטרף למועדון תריאטלון מקומי- פשוט לא הצלחתי.

במעבר משפחתי למקום חדש עם שפה חדשה וללא חוש כיוון, יש כל כך הרבה אתגרים יומיומיים שצריך לעבור: כל כך הרבה שכר לימוד רגשי, תחושה של מחוץ לאלמנט, שאני לא לובשת את הבגדים הנכונים למזג האויר, לא מכינה את  האוכל הנכון לקופסת האוכל של הילדים, לא יודעת איך להתנהל נכון בתחבורה הציבורית, לא מוצאת את הבייסיק שלי בסופרמרקט, שהגוף לפעמים ממש רועד מחוסר הביטחון הבסיסי- אז להכניס עכשיו גם כניסה לסיטואצית סטרס חברתית נוספת מבחירה כנראה פשוט הרגיש לי יותר מדי.

ואז יום אחד קצת אחרי תחילת שנת הלימודים, בחצר בית הספר, שתי אמהות שקלטו  כמה אני אבודה, באו לדבר, ומפה לשם- גילינו שאני רצה וגם הן ובימי רביעי יש קבוצת ריצה של אמהות שנפגשת על החוף לאימון שבועי. זה חלק ממשהו גדול יותר שנקרא LINK - קבוצת נשים בינלאומיות שחיות בדנמרק- אבל אני כרגע התמקדתי בעניין שיש מצב שאולי מצאתי עוגן שבועי נחמד שאני צריכה לתפוס ולהתחיל ממנו, ונראה מה יהיה.

לקח לי עוד שלושה שבועות למצוא את הכוח והאומץ להגיע. כי ככה זה כשעוברים. הדברים הכי פשוטים מצריכים תעצומות נפש ומוכנות שלא תמיד נמצאת שם.
פגשתי חבורה של נשים מרחבי העולם,  חלקן נשואות לדנים וחיות פה כבר הרבה שנים, חלקן ברילוקיישן ארוך וחלק חדשות יותר.
רצנו, דיברנו, צחקנו ובסיום האימון- כולן מורידות בגדים וקופצות למים (18 מעלות במקסימום שלהם). ההלם של הקור והטבילה בעירום (שזו בעצם היתה הפעם הראשונה שנחשפתי אליה וגם עליה מבטיחה לכתוב בהמשך) היה כלום לעומת ההתרגשות מכמה שהיה לי כיף וכמה שהיה לי ברור שמצאתי עוגן ראשון שאני לא מוותרת עליו בנסיון שלי לבנות פה חיים.

והקבוצה הזו באמת הפכה להיות עוגן מדהים ומשמעותי בחיים החדשים שלי.
גם ברמת הידיעה שביום רביעי אני פוגשת חברות, ויהיה מצחיק, ואני ארוץ, ואלמד המון וגם יהיו קפה ואוזן וחיבוק- וגם ברמת זה שאט אט הזדחל לו החורף ואנחנו המשכנו להיפגש בימי רביעי על החוף, לא משנה מה המזג. ולמדתי לא לפחד מהחורף ושמזג אויר בדנמרק לא משנה תכניות- אלא רק אומר שצריך להתלבש נכון.

הנה אני רצה בשלג שתפס אותנו במפתיע ואני צוהלת כמו הישראלית שאני וכולן נעות בין לצחוק עליי ולהתרגש יחד אתי….

ומשם גם הצטרפתי לפעילויות נוספות שהקבוצה עושה, כי LINK היא ממש הרבה יותר מרק ריצה, אלא מטריה שמתחתיה מלא תתי קבוצות  בנושאים שונים ואירועים משותפים ובזכותם הגעתי למקומות שלא הכרתי ולמדתי על החיים פה כמו שלא הייתי לומדת בשום דרך אחרת ונחשפתי לצורות חיים אחרות וסיפורים שהם מחוץ לספקטרום הישראלי ויכלתי גם לשתף ולספר על האתגרים שלי ושלנו וזו היתה המתנה הכי גדולה שמצאתי לעצמי די במקרה ובכל יום הייתי יותר ויותר בהוקרת תודה עליה.

רגע קטן מתוך מליון- הפעם במירות DHL שהוא גם אירוע דני משוגע

הקבוצה פתחה לי כל כך הרבה הזדמנויות לחוות חוויות חדשות ולגלות מירוצים ואירועי ספורט שמתרחשים פה - ולא רק להירשם ולהתחרות, אלא אולי חשוב יותר- לעשות אותם יחד עם חברות כחלק מקבוצה - וזה אולי נשמע קטן, אבל זה הדבר הכי גדול שאפשר לבקש כשעוברים למקום חדש.

הן אפילו גרמו לי להאהב בים הבלטי הקר. בכל יום שישי ב 6:20 נפגשות על החוף, המים בשיא שלהם יגיעו ל18 מעלות ובכל פעם מחדש הן היו צריכות לשמוע אותי מיבבת בכניסה למים על זה שקר לי ולמה אני עושה את זה. ולראות איך לאט לאט, כל פעם קצת מוקדם יותר, הבכי שלי הופך לצחוק של שמחה.

ומלפחד מהים ולשנוא את הקור- לשבור עוד כמה תקרות זכוכית או סיפורים שסיפרתי לעצמי.

וחשוב לא פחות להמשך הסיפור שלנו: היו שם נשים שעשו חצאי איירונמן והיוו את ההשראה והתמיכה למה שיגיע בהמשך. נשים חזקות ומהממות ומוצלחות- אבל כמוני, אמהות שפשוט לקחו את האתגר הזה, התאמנו וצלחו אותו!

תריאטלון ספרינט ראשון בדנמרק: Karlstrup Kalkgrav, אף פעם לא לבד

אם יוצאות- מגיעות!
יום משמעותי מאוד היה זה בתחילת יוני, כמעט שנה אחרי הרילוקיישן-  את הבוקר פתחתי בבריכת השחייה במירוץ שליחות מעורב בתחרות המאסטרס וסיימתי רצה את ה ROYAL RUN - המירוץ הלאומי השנתי בן 10 ק"מ.
מעבר לזה שרצתי אותו עם חברות מ LINK והמסלול הוא כל הקסם והאור ותעלות המים והרחובות והעידוד והשמחה שיש לקופנהגן להציע בקיץ -  חברה חדשה שהכרתי מהקהילה הישראלית שידעה שאני רצה (היי אלישבע!), חיכתה לי על המסלול וכשעברתי עודדה אותי עם הבנות שלה.
זה נשמע כמו משהו שולי- אבל זו היתה הפתעה כל כך עוצמתית, בעצם הרגע הראשון בחיים החדשים שלי שפתאום הרגשתי שאני אולי יותר מעוד סתם פיקסל: אני  חלק מקבוצה, רצה עם חברה, בעיר היפהפיה שעברתי אליה, והשמש זורחת ומישהי בקהל חיכתה כדי לעודד במיוחד אותי…
נשמע דבילי?
לא יודעת, אני עדיין מתרגשת מלהיזכר ברגע הזה..

כן, אבל מה עם החצי איירונמן?
שלושה שבועות לפני היום המיוחד הזה, שתי חברות מLINK שאלו אותי אם ארצה לרוץ חצי מרתון במסגרת חצי איירונמן שליחות שהן מתכננות לעשות.
אמרתי שבחיים לא רצתי יותר מ10 ק"מ, אבל הן התעקשו שאני יכולה לגמרי לעשות את זה. אז מי אני שאתווכח? (באותה שיחה גם אמרתי שאני לא מבינה למה שמישהו ירצה אי פעם לרכוב 90 קילומטר על אפניים… תשמרו את זה לפרק הבא..)

המעבר מ10 קילומטר ל21 הוא לא כזה דרמטי, רק שתדעו.
צריך לעשות אותו רגוע, מתוכנן, כדאי מאוד לשלב באימוני כוח וגמישות- ותוך חודש וחצי- חדשיים, אתם שם.

התחרות היתה אדירה!
בחיים לא חוויתי דבר כזה, בחיים לא לקחתי חלק באירוע ספורט כזה, בחיים לא הבנתי כמה אימפקט יש לעידוד של קהל.

קבלו נתון מטורף:
76% מאוכלוסיית דנמרק עוסקים בספורט אירובי (!!!!!!!), מה שהופך תחרויות גדולות כאן לאירוע תרבותי משוגע:
נשים וגברים בכל גיל מתחרים והקהל כל כך תומך שאין לתאר.

שם על קו הסיום עם מדליה, חיבוק מהחברות והמשפחה וחיוך גדול על הפנים הרגשתי איך התנפצה לה עוד תקרת זכוכית שיצרתי לעצמי וידעתי שעוד אחזור לקו הסיום הזה, הפעם לבד.

שלישיית השליחות: ג'ניפר הבריטית, קארין הדנית ואני- כשברקע הטירה ההיא מתחילת הפוסט אותה כבר הקפתי 8 פעמים ועוד 4 מחכות לי עוד מעט, כשעוד חשבתי שלרוץ חצי מרתון יהיה הטופ שלי במה שקשור לחצי איירונמן. 

והנה אנחנו בסיום- אני עם החולצה של הקבוצה הישראלית שלי TriAce 

בפרק הבא- אימונים אחרי השבעה באוקטובר ואיך מהשבר והצורך להתבודד מצאתי את עצמי שוב על קו הסיום, הפעם בתחרות חצי איירונמן שלם.