ומאוד לא פשוט לחכות
את הבלוג הזה פתחתי כדי לספר על השנה הראשונה שלנו בקופנהגן מתוך פרספקטיבה של זמן. אבל יש רגעים שאין מה להוסיף להם מעבר למה שהיה והרגשתי בדיוק באותו הרגע.
את הקושי של סגירת החיים והחודש בארץ אחרי שאביב טס להתחיל לעבוד אני זוכרת ככותרת אבל לא באמת. כמו בלידה, שאת זוכרת שכאב לך אבל לא את הכאב עצמו.
אז הנה אני מעלה ממש כפי שהוא את הטקסט שכתבתי יום אחרי שהוא עזב, דיווח ראשון מקופנהגן כשאני שקועה עמוק בתוך מסיבת פיג'מות-פרידה- באוהלים- בחצר ל 17 בנות 11:
מכירות את זה שאתן יוצאות לדרך מכל הסיבות הנכונות, תוך ידיעה שיהיה קשה אך משתלם--- אבל הקושי נהיה כ"כ גדול שכבר נשכחה הסיבה למה יצאתם לדרך?
אז השבועות האחרונים היו די כאלה.
בתוך הטכניות שיש בלארוז ולמיין ולשלוח מכולה ולאחסן ולמסור ולמכור ולזרוק, התחבא ענן ענק שהלך וירד עלינו, כל יום עוד קצת עד שכיסה אותנו לגמרי.
זו תקופה שהיא כולה פרידה- הרכוש הפיזי הוא סמלי. החלק הקשה הוא כמובן הפרידה מהמשפחה המהממת שלנו, אנשים שאנחנו אוהבים, דברים שהתחלנו ולא סיימנו, מקומות עבודה שאהבנו על אמת.
'נו את מתרגשת?' שואלים אותי 34329 פעמים ביום,
'עדיין לא' אני עונה תמיד.
אני שקועה להחריד בתוך הפרקטיקה של המנהלות והחיים עצמם וחודש יוני הקשוח והדרמטי- שבהווייתו הוא חודש של פרידות וסיומים, ובסיבוב הזה שלו—אמאלה. כל פרידה היא פרידה.
'נו שטויות- זה לא ארה"ב, זה נורא קרוב'
כן- אבל בואו. לעבור לחיפה זה כבר רילוקיישן, אז אירופה?
'ומה תעשי שם'?
באמא שלכם- אין לי מושג איך אני שורדת את השבוע הקרוב או איך הילדים ייקלטו שם או איך אני אתמודד עם סיפור המזג אויר והיעדר השמש וזה רק קצה המזלג- אז מאיפה אני יודעת מה אני אעשה שם? קודם אוודא שאף אחד לא קופץ לי מחלון ונמשיך משם..
ואם זה לא מספיק- אז אתמול אביב המריא בעקבות גורלנו, אל ביתנו החדש שבקופנהגן הזרה.
מי שמכיר אותנו, יודע שכבר הייתי יותר מפעם אחת (או עשר. או עשרות אולי יותר. מי סופרת) בסיטואציה הזו של לבד עם הילדים, אבל הפעם זה כבר סיפור אחר לגמרי.
תוסיפו לכל השיט היומיומי והמנהלתי שתיארתי בחלקו גם את זה שאני לבד בזה עכשיו. שאין לי את הכתף והחיבוק של החבר הכי טוב שלי.
אז מה שקורה לי בסיטואציות האלה הוא שאני, כמו פינוקיו, הופכת לחמור.
סוחבת את כל מה ומי שצריך בלי להרים את הראש.
אבל.
הבוקר אביב התקשר אליי בשיחת וידאו, תוך רכיבה קלילה מהבית למרכז העיר (בבה תזמן 16 דקות) והאור בעיניים שלו והחוויות מהכמה שעות שהוא שם, בבית החדש שלנו בעיר החדשה שלנו- פתאום החזירה אותי לשורה הראשונה של הפוסט הזה והזכירו לי- הי. יש סיבה (סיבות!) למה אתם עושים את הצעד הזה.
אז כן— אחרי כל המדבר הזה, היום היה לי יום של התרגשות!
אני כן זוכרת עד כמה השדר הזה שהגיע מהצד השני עם האור בעיניים, היה כל כך חשוב ומשמעותי.
אני גם זוכרת איך הלב שלי נשבר כל יום עוד קצת בחודש היוני ההוא - שגם ככה הוא תמיד מסיבת סיום אחת גדולה, אבל הפעם על סטרואידים. כל מפגש, כל אירוע, כל אימון הופך להיות פוטנציאלי להיות הפעם האחרונה.
אני גם זוכרת שישבתי עם חברות שלי על חוף הים ויחד עם הדרינקים, הגיעה גם הבשורה שממשלת השינוי נפלה והולכים לעוד בחירות- ואת המחשבה שעברה בי, שאחרי שנים של פעילות פוליטית, את הסיבוב הזה אני אראה כבר מרחוק.
היום ממרום מה שלמדנו על החיים בישראל- אני גם יודעת להוקיר תודה שהיתה לנו האפשרות לעשות את זה נכון: שהיתה לחברות וחברים אהובים פניות רגשית להשקיע מפרידות שאני לא אשכח לעולם, שיכלנו לעבור בתנאים שלנו. שהיה לנו זמן להיפרד כמו שצריך מהאנשים שהכי יקרים לנו, מהחברים בכל מסגרת, לתת לילדים את הסגירה הזו– שבלעדיה להתחיל מחדש יכול היה להיות קשה פי אלף…
את הפרק הבא נתחיל בשדה התעופה בדרך לקופנהגן!
טיפ אישי לסיום: זה השלב בו אתם שקועים עמוק במנהלות של סגירה ופירוק ומצד שני של הבירוקרטיה הדנית. גם אם הראש שלכם לא באמת שם, נסו להעניק לעצמכם ולילדים כמה שיותר רגעים של פרידה איכותית מהאנשים המשמעותיים עבורכם. הפרידות האלה יהיו לכם חמצן בהתחלה החדשה שלכם.
