אם יוצאים- מגיעים למקומות מופלאים?
שמות נוספים שנפלו בעריכה:
החלום ושברו.
וואו זו היתה טעות.
שיט,מה עשיתי? בוא נחזור הביתה.
We Are Not In Kansas Anymore.
אמל"ק: זה הרגיש כמו לנחות על הירח.
11 ליוני, בוקר ראשון בדירה החדשה בקופנהגן.
מתעוררת בארבע בבוקר משמש חזקה בתוך הפרצוף שאומרת לי בקול חזק מדי לשעה כל כך מוקדמת 'מתוקה, ברוכה הבאה, תתחילי להתרגל למציאות עם חוקים חדשים'.
חמש בבוקר וכולם כבר ערים (כששאלנו את בעל הדירה למה אין תריסים הוא לא הבין על מה אנחנו מדברים. כמו שאין ארון בכל חדר- גם אין פה דבר כזה תריסים. כל קרן שמש היא קדושה)- מחכים יפה בתור לשירותים (שהם גם חדר המקלחון עם הכיור הקטנטן והם היחידים בבית) - ואז נפגשים שוב במטבח החדש והיפה שלנו עם שני התנורים ושני הברזים- אחד לסודה (כן כן, כמו הבדיחה הבדיחה ההיא עם ה-מה חשבת שיצא לך מהברז…) - על לא מספיק כסאות, כי זה כרגע מה שיש.
פותחים את המקרר הקטן מדי (שגם בתור סטודנטית בדירת שותפים היה נחשב גבולי מאוד), נזכרים שאין כלום ויוצאים החוצה בפעם הראשונה כמשפחה תושבת דנמרק.
לימים הראשונים שכרנו רכב ונסענו למלא אסמינו בBILKA - סופרמרקט גדול (מהסוג הנדיר בדנמרק) ליד שדה התעופה. ביקור ראשון בסופרמרקט במדינה חדשה הוא דבר מערער מאוד: שום דבר לא ממוקם במקומות שאני רגילה, הכל כתוב בשפה שאני לא מבינה, אני לא מוצאת סקוצ'ים שאני אוהבת, איך לעזאזל אני אמורה למצוא קמח כוסמין לבן? וכבר שעתיים אני תקועה פה מסתובבת במעגלים ולא ראיתי גבינה לבנה.
בתור לקופה קלטנו שייתכן וקצת הגזמנו בכמות הדברים שקנינו- המסילה של הקופאית הרגישה קטנה מדי בשבילנו, אנשים קצת נעצו מבטים והתור מאחורינו הלך והתארך, אבל אני כבר הייתי עם מיגרנה מדי מהמאמץ הנפשי בשביל שיהיה לי אכפת.
כשהגענו הביתה גילינו שהמטבח שלנו לא ערוך להיות מחסן לשעת חירום כמו שהיינו רגילים ושהמקרר החדש יוכל להכיל בערך שליש ממה שרצינו- ואפשר לשכוח מלהכניס לשם סיר עם בישולים.
ומכאן בגדול- כל דבר שעשינו הרגיש לי כמו מלחמה.
אני.
הזורמת, המגניבה, שלא נלחצת, שיודעת לצחוק על עצמי, שלימדתי את העובדים והעובדות שלי לדורותיהן שאין כמעט מצבים חדשים באמת בחיים שלנו אם רק נחשוב על זה רגע ושכל החכמה נמצאת כבר בתוכנו.
כלום.
לא.
הסתדר.
לי.
בימים לפני שעברנו, אביב ואני הזכרנו לעצמנו כל הזמן שהאויר אולי יהיה קר, אבל לפחות נוכל לנשום.
אבל אני ממש לא הרגשתי ככה. הנשימה לא באה לי בקלות בכלל. כל הזמן הרגשתי בלחץ, או שאני לא עושה את הדברים נכון, או שניהם.
ביקור ראשון בים- מה שהיה המקום השמח שלי, הסתיים בבכי. מה לעזאזל עשיתי? זרקתי הכל והגעתי למקום שאפילו ביום הכי חם בשנה שלו אני לא יכולה להכניס את הקרסול??
אז בואו נלך לטיבולי! עשינו מנוי, הורדתי את האפליקציה למקום הכי שמח בקופנהגן ותמונת דף הבית של האפליקציה היתה קו השמיים של הפארק על רקע השמיים הכי אפורים ומדכאים שראיתי בחיי- ואז זה הכה בי, הדנים כל כך רגילים לאפור שהם בטח אפילו לא קלטו שאולי כדאי לשים שם תמונה עם שמיים קצת יותר שמימיים- ושככה הולכים להראות החיים שלי מעכשיו.
יש לנו חודש עד לתחילת הלימודים ואני רוצה להפוך את העיר קצת יותר לבית עבור הילדים. אז כל יום מתכננים לאן רוצים להגיע ומה רוצים לראות. אבל יש רק עניין אחד קטן: בעיית חוש הכיוון שלי.
כן, נולדתי בלי חוש כיוון, ברמה של אחוזי נכות. ברמה של ללכת לאיבוד בבית. האינסטינקטים שלי תמיד הפוכים ממה שצריך ואני יכולה לעבור את אותו המסלול עשרים פעמים ועדיין להתבלבל. כשאני יוצאת לרוץ, זה תמיד בקו ישר הלוך וחזור- ולפעמים גם אז אני הולכת לאיבוד.
הנה אנחנו בדרך לאנשהו (ואני לא נהנית)

אני תמיד מספרת לאנשים שהתחתנתי עם אביב (נווט חוד בדימוס), כדי להציל את ילדי העתיד שלי- ואנשים מחייכים כי הם חושבים שהגזמתי.
אז מהר מאוד הקיטנה הקטנה שלנו קיבלה את השם: 'קיטנת מתברברים עם אמא'.
בהתחלה לא היה שום דבר מצחיק בשם הזה, רק סטרס ותסכול- התברברנו בכל מקום אפשרי, בדרך לתחנות אוטובוס, ליד הבית, רחוק מהבית, בגן חיות, בגשם, בשמש- אני ושלושה ברווזונים חמודים שמנסים גם הם למצוא אחיזה במקום החדש שזרקו אותם בו.
לפעמים גם הצלחנו להגיע:

אם גם ככה הרגשתי מחוץ לאלמנט שלי בעיר החדשה הזו שכולם מספרים לי שהיא כזו שמחה ואני לא מוצאת אפילו סיבה לחייך בינתיים- אז להכניס אותי למצב בו אני צריכה לנווט בה בתחבורה ציבורית וברגל בכל יום עם שלושה ילדים היה הקש האחרון.
או יותר נכון: הקש הלפני אחרון.
הקש האחרון היה כשאביב (החמוד מאוד יש לציין וגם שהתחיל קצת לדאוג למצבה הנפשי של אשתו), יצר קשר עם קבוצת תריאטלון מקומית וקבע לי אימון נסיון אתם- יוזמה מהממת ומקסימה לכשעצמה. הוא גם הגדיל לעשות, חזר מוקדם (נו, כל יום עבודה בדנמרק הוא יום של חזרה מוקדמת ביחס לסטנדרט האינסופי שהתרגלנו אליו בישראל) ואמר לי- קחי את האפניים, צאי לעיר, שתי קפה במקום נחמד, טיילי קצת ואז לכי לאימון.
הרעיון הנחמד הזה הפך להיות כל מדורי הגיהנום עבורי. אני זוכרת את עצמי רוכבת על האפניים, עוצרת כל שניה כדי להבין לאן אני צריכה להמשיך ע"פ גוגל maps. נלחצת מכל פניה שאני צריכה לעשות עם האפניים על הכביש… אני בצד הנכון? אותתתי (המילה הזו נראית מוזר על הכתב בערך כמו שאני הרגשתי מוזר בכל פעם שהרמתי יד כדי לאותת על האפניים) כמו שצריך? כל דבר שעשיתי הרגיש כמו טעות.
הגעתי לעיר- החניתי את האפניים בחניית האפניים הגדולה ברחוב המקסים, שלימים גיליתי שהוא בית הכנסת הגדול ואז לא היה בי כל קפאסיטי לקלוט את זה או את השוטרים שעומדים שם (אולי פשוט עוד הייתי רגילה מישראל לנוכחות כזו במרחב הציבורי), אני זוכרת את עצמי הולכת לראשונה לבד בעיר, העיר היפה והשמחה הזו שכולם מהללים ומרגישה לבד כמו שלא הרגשתי כבר שנים.
הולכת ותוהה לעצמי האם אי פעם המקום הזה ירגיש לי כמו בית. האם אי פעם אהיה שייכת לדבר הזה. האם אי פעם אוכל לחייך פה באמת או להרגיש בנוח.
טיפות זלגו לי על הלחיים ואז הבנתי שאלה לא דמעות אלא גשם. כוסומו נו. מה עכשיו?
אז נכנסתי לבית הקפה וישבתי לבד והבטתי באפור הגשום בחוץ ובאנשים החולפים שקועה כולי ברחמים עצמיים וכל הזמן הבטתי בשעון ותכננתי כמה זמן אני צריכה מכאן עד לאימון שאביב קבע לי ולקחתי גם מקדם ביטחון לפי מה שגוגל maps הניח שצריך כדי להגיע לשם על אפניים (עצת ביניים חשובה: הערכת הזמנים של האפליקציה לרכיבה על אפניים נלקחת על זמנים של רוכבים אולימפים כנראה. קחו מקדם ביטחון משמעותי אם אתם על אפני עיר רגילות).
סיימתי את הקפה, הלכתי לקחת את האפניים שלי ומכאן הדברים רק הלכו והידרדרו. אני זוכרת את עצמי עומדת ברחוב מלא אפניים שרובם שחורים כמו שלי ומנסה להזכר בסממן אחד באפניים הגנריות שקניתי כאן אחרי שמכרתי את האפניים התכלת המושלמות שלי בארץ (הי הדר). לקח לי דקות ארוכות לאתר אותן ובידיים רועדות נאבקתי עם המנעול במשך זמן שהרגיש לי כמו נצח. אני זוכרת כמה קטנה וחסרת אונים וחסרת מסוגלות ומחוץ לאלמנו שלי הרגשתי שם בנקודה הזו. שאפילו את הפאקין מנעול שלי אני לא מאמינה שאני מסוגלת לפתוח.
אבל קרה נס ואחרי מאבק ממושך כשידו על העליונה, הוא נפתח.
ואז עליתי על האפניים בדרכי לאימון. קרה לכם פעם שהלכתם על רחוב הלוך ואז חזור ואז שוב ושוב ושוב עד שהבנתם לאיזה כיון בכלל אפליקצית הניווט מנסה לסמן לכם להתקדם?
נגיד בקיטנת מתברברים עם אמא- זה קרה לא מעט.. אבל עכשיו עם אפניים, כשכל פעם על פי חוקי התנועה אני גם צריכה לחצות את הכביש ולעשות את זה + אני מתחילה להיות לחוצה בזמנים כדי להגיע לאימון ההוא זה כבר היה ממש מוגזם.
אבל התגברתי גם על זה והנה אני דוהרת (וכמובן עוצרת בכל צומת להבין אם להמשיך ישר או לפנות לאנשהו) עם עיניים מתמלאות בדמעות למקום לא ידוע בו מתחיל האימון ואני מתחילה להבין שכנראה לא אגיע בזמן, אבל עושה הכל כדי להגיע מהר.
כשהגעתי למה שהיתה אמורה להיות נקודת המפגש, איחרתי כבר ב 10 דקות ולא היה שם אדם.
זה הרגע בו התקשרתי לאביב ובכיתי לו בטלפון שאולי מחר אני אשנה את דעתי אבל כרגע- כל המעבר הזה היה טעות אחת ענקית ואני רוצה לחזור הביתה כי זה פשוט לא בשבילי ואין סיכוי שאני אצליח.
והוא היה כל כך מסכן. וגם אני.
בחיים שלי לא הרגשתי כל כך מובסת.
חזרתי הביתה עם הזנב בין הרגליים, התכרבלתי במיטה ולא יצאתי עד מחר.
אבל כשמחר הגיע והשמש לא הכתה בי בארבע בבוקר, כי קנינו וילון תריסים חינני באיקאה לכל חדרי השינה, קמתי עם הבנה חדשה: שחררי ותני לדברים זמן.
זהו.
פשוט תני להם פאקינ זמן.
כי איך שרה דניאלה ספקטור- כל הדברים היפים באמת מתגלים בזמנים האיטי, הבלתי מתפשר.
ולפעמים צריך להתמסר לתהליך, או להמתנה, או אפילו לקושי. ולקבל אותו- עדיף עם חיוך.
כי כשאני מחייכת, כך למדתי משנים של ריקוד וספורט, הגוף מפריש באופן בלתי רצוני חומרים בגוף שמסייעים בהתמודדות עם הכאב- גם הנפשי.
אצלי זה ישב על הניווט. אצל כל אחד ואחת אחרים זה ישב על המקום המעורער שלו.
וזה לא כאילו נחתתי על הירח- זה באמת נחתתי על הירח. הגעתי למקום בו אפילו חוקי הכבידה הם אחרים. בו השמש והמים מתנהגים אחרת.
כל הודאות שהיתה לי בעולם נמחקה, וכל צעד שלי פה יהיה יותר מעורער וחסר יציבות- כי את כל מצנחי ההגנה וכריות האויר שהיו לי בחיים הקודמים, כבר לא אתי וצריך להתחיל מהתחלה.
וזהו. זה מה שעשיתי.
והקטע הוא- שזה פשוט עבד.
נותרו כמה ימים לקיטנת מתברברים עם אמא , וברגע שהשלמתי עם כך שהיא בדיוק מה שהשם אומר, כשחזרתי להיות מסוגלת לצחוק על עצמי ועל זה- הכל נהיה יותר כיף וזורם והצלחנו להגיע למקומות ואפילו ליהנות.

וגם התקנתי מנשא טלפון על האפניים, מה שעזר לי לנווט.
וכשהרגשתי שיש דברים שאני פשוט לא מסוגלת להם כרגע, שמתי אותם בצד עד לזמן שהרגשתי שעכשיו אני מסוגלת לנסות אותם.
עם הבדידות בכלל לא הייתי קרובה לגשת ולהתמודד. אבל לשם עוד נגיע בהמשך.
אני מרגישה שטיפ אישי גדול מתחבא לו בתוך הפוסט הזה, אבל הנה טיפ אישי נוסף:
קחו לתהליך המעבר אנשי מקצוע שיודעים את העבודה!
אנחנו לצערי נפלנו פעמיים: עם וטרינר שרק עשה לנו בלגן, איבד בדיקות, לא עשה דברים בזמנים הנכונים ואז גם לא נתן כמות לא מספיקה של חומר מטשטש לטיסה.
ובפעם שנייה עם סוכנות רילוקיישן (שמקום העבודה של אביב סיפק) שעשתה כל טעות אפשרית עם הויזות שלנו ואז גם החליטה בשבילנו איפה אנחנו צריכים לגור, תוך התעלמות ממה שאנחנו מנסים להסביר לה, מה שהביא אותנו בסופו של דבר להתפשר בחוסר ברירה על הדירה בה התחלנו את דרכנו, שהיתה יפה וחמודה- אבל ממש לא מה שהיה נכון לנו (למרות ברז הסודה)
תגובות 2
בת הזוג שלי היא דנית ואנחנו מצפים לילדה אז חשבנו לעשות את זה כאן. אהבתי את הכתיבה שלך והתחברתי לרוח הדברים. בייחוד לשמיים האפורים
שמח לדעת שאני לא לבד למרות שזה מרגיש ככה לפעמים.
שאלה מוזרה שלא שבתי שאשאל בחיים: יש כאן אולי קהילה של ישראלים / חילונים / תל אביבים חח משהוא שמזכיר את ישראל ?
את כותבת נפלא, את זה כבר ידעתי. אבל להביא אותי לאמפטיה מלאה לאיך את מרגישה ולצחוק מספר פעמים בקול מהתאורים שלך את הסיטואציות זה פשוט כבר אומנות.
בקיצור הולכת לעקוב אחרייך בשקיקה.
מי שלא חווה מעבר לא יבין. היתה לי חוויה דומה בתחילת השליחות שלי לפני 40 שנה בניו יורק הגדולה. הזדהתי עם כל כךהרבה ממה שכתבת.
בקיצור תרשמי אותי כעוקבת קבועה בבקשה.