לפני כמה ימים נחתנו שוב בישראל. זו בעצם הפעם השלישית, מאז המעבר לדנמרק, שאנחנו מגיעים לביקור משפחתי בחג, ובכל ביקור כזה ישראל נראית לי קצת אחרת. ואולי אני זו שקצת משתנה, אבל ישראל נשארת כפי שהיא, עם כל הדברים היפים והפחות יפים שבה.

המעבר לדנמרק, כשמו כן הוא - "מעבר", ובכך טומן בחובו תהליך מתמשך של להסכים להיות פה, ועדיין גם קצת שם, במדינה שהשארנו מאחור, כל אחד מסיבותיו. "להיות" הכוונה היא לאו דווקא להגיע לביקור פיזי, אלא לאפשר בתוכי את החירות להיות ישראלית, גם אם אני לא גרה כרגע בישראל, ואולי גם לאפשר לעצמי להיות קצת דנית כאשר אני מגיעה לבקר את המשפחה והחברים שנשארו בארץ.

אני נזכרת בביקור הראשון שהתקיים בחגי תשרי. נחתנו בארץ בסוף ספטמבר, כנגד כל הסיכויים, ימים ספורים לפני המתקפה האירנית. ובשניה אחת ועשרות תמונות של חטופים בשדה התעופה, חזרתי לכאן ועכשיו, ודנמרק הרגישה כמו סצנה מפלנטה אחרת. ביום השלישי לשהותינו בארץ נסעתי ברכבת לסידורים בתל אביב, ובדרך חזרה צפונה מצאתי את עצמי בארוע מטלטל שבו לראשונה הבנתי איך ההוגה יכול אולי לשרת אותי גם כאן בארץ. 

הרכבת נעצרה בתחנת סבידור מרכז ולאחר כמה דקות של המתנה הודיע הכרוז שתנועת הרכבות לצפון נעצרה. יצאתי עם עוד עשרות אנשים לחפש אוטובוס, ובעודי צועדת אל מחוץ לתחנה נשמעה אזעקה. מוקפת בעדר של אנשים מיהרתי להכנס חזרה לתחנה לכיוון של מה שנדמה היה שהוא איזור מוגן. 

מניחה כאן את תאור הארוע יום לאחר התרחשותו:

וכך מצאתי עצמי במסדרון צר, מסביבי אישה עם שלושה ילדים, חיילים, גברים, אישה מבוגרת, כולם היו בדרך הביתה. מישהו מציע לי סוכרייה. בחורה צעירה שואלת אם יש כאן מישהו שנוסע במקרה לחדרה. חם. מזל שיש לי בתיק בקבוק עם מים. נושמת. שני בומים חזקים!!!. בחור צעיר מרגיע את חברתו. בכי חנוק. עוברות עשר דקות, אנשים מתחלפים, חלק יוצאים וחדשים נכנסים. אני מתלבטת אם לחזור לחפש תחב"צ לחדרה כשלפתע הבחורה הצעירה שואלת שוב בקול נואש אם מישהו נוסע צפונה ומישהו לידי מציע לה להצטרף אליו, הוא נוסע לאור עקיבא ומוכן לעצור לה בדרך. וככה מצאתי עצמי בטרמפ לחדרה, עם לאון שהיה בדרכו מהמרכז ועצר בתחנת הרכבת כדי לאסוף את אחותו המבוהלת שעובדת בת"א ועם בחורה צעירה, כבר קצת פחות מיואשת, שעושה שנת שירות עם נוער בסיכון ורוצה להגיע הביתה לחג.

היום במבט לאחור, אני מבינה כמה זה היה לי משמעותי באותם רגעים של פחד ואימה, שיש עוד אנשים יחד איתי שחולקים את אותה החוויה ותומכים אחד בשני. שאני לא לבד. 

אז מה זה בעצם אומר" לעשות הוגה בישראל"?

מי מבינכם שקרא את הפוסטים הקודמים שלי, יודע ש"הוגה" היא פילוסופיה של הסתפקות במועט, רוגע, שלווה והנאה מדברים קטנים ויומיומיים ובין היתר היא גם שמה דגש על חווית ה"ביחד". 

זה נכון שכל זה נשמע כל כך לא קשור למציאות הנוכחית במדינת ישראל שקוראת לנו לצאת ולהאבק, אבל אם תחשבו על זה, המשמעות של ההפגנות והיציאה לרחובות היא למעשה אותה משמעות שה"הוגה" מדברת עליה - להיות בזה ביחד. דברים קטנים ויומיומיים יכולים להיות גם קצת הרבה יותר גדולים, אבל עדין יומיומיים, כי זו המציאות כרגע. והנאה יכולה להתקיים מעצם תחושת הסולידריות והתקווה שעוד יכול להיות יותר טוב. ומה לגבי רוגע ושלווה?  - זה כבר קשור לחוסן פנימי, וליכולת של כל אחד מאיתנו למצוא אותם בתוכו גם כשבחוץ העולם משתגע. וזה ממש לא קל, דורש הרבה עבודה פנימית, אבל אפשרי.

הביקור שני שלנו בארץ התקיים בחנוכה, וכבר היה הרבה יותר רגוע:

אני נזכרת איך באחד מימי החג בדרכי חזרה מקניות, ליד מאפיית אריאל, עמדה משאית גדולה וחסמה את חלקו הימני של הכביש הדו סיטרי. רגע לפני שהספקתי לעקוף אותה משמאל, ערימה גדולה של מגשי בצק בצורת סופגניות שהיתה מונחת על הכביש מאחורי המשאית, איבדה את שיווי המשקל ונפלה לכיוון מרכז הכביש. עשרות סופגניות לבנות התפזרו להן וכיסו את הכביש כמו פתיתים ענקיים של שלג. חשבתי כמה זה סימבולי שדברים מתפזרים כאן, שאין מי שישמור ויחזיק וידאג לסופגניות שמחכות בסבלנות להכנס לתנור. גברים שישבו בנחת ושתו קפה הביטו במחזה בשלווה. אף אחד מהם לא קם. עצרתי וחיכיתי בסבלנות. לאחר כשתי דקות הגיע נהג המשאית ובנחת אסף סופגניה סופגניה. לרגע נבהלתי וחשבתי שאולי אני עדין בדנמרק. פתחתי את החלון הימני הקדמי כדי לאחל לנהג חג שמח, כשלפתע שמעתי מכה חזקה על מכסה המנוע מצידי השמאלי ובזוית העין ראיתי גבר מנופף בידיו ומסמן לי בשפה לא מילולית, כזו שאינה משתמעת לשני פנים, להמשיך לנסוע. נרגעתי והמשכתי לנסוע. אני בישראל.

ושוב, במבט לאחור, אני מבינה שגם בישראל, הדברים הכי קטנים יכולים לקבל משמעות גדולה ולהפך. היכולת שלנו להתבונן על החיים כפי שהם, בדנמרק וגם בישראל, זו החירות האמיתית.

שיהיה לכולנו חג חירות שמח.