הוגה בלי גבולות?
לפני כמה שנים נתקלתי בספרו של שי אור "בלי גבולות" ובו הזמנה לפרום את האשליה שהנהגת המשפחה מחייבת "הצבת גבולות" ולהחליפה בגישה שמאפשרת להתמקם בנדיבות ובאומץ כמנהיגים במרכז הבית שלנו, במרכזה של הממלכה שאנחנו יצרנו. אני זוכרת שכבר אז הוקסמתי מעצם הרעיון שיש דרך אחרת, נטולת גבולות נוקשים, לגדל ילדים בריאים. באתר האינטרנט שלו כותב שי אור ש"בלי גבולות" מציע דרך להורים שבוחרים לגדול יחד עם ילדיהם, ואני מוסיפה שאולי הוא גם מציע דרך לכל מי שבוחר לגדול. עם או בלי ילדים, ובכל שלב בחיים.
באנלוגיה לספרו של שי אור, ומתוך התבוננות סקרנית שלי על אורח החיים הדני מזה כעשרה חודשים, אני מבקשת להציע גישה להתבוננות על הנושא של גבולות בחיים האישיים, המקצועיים, הרומנטיים או בכל היבט אחר שהחיים מזמנים לנו.
משתפת שלקח לי זמן להחליט לכתוב את הפוסט הזה. הוא ביעבע בתוכי כמה חודשים, ולא היה לי ברור לגמרי מה הפואנטה שלו, או מה בדיוק המסר שהוא רוצה להעביר, ואיך כל זה לא מתערבב לי עם הפוליטיקה הישראלית וכל הגבולות שנפרצו מאז השביעי לעשירי. אבל אז הבנתי שהנושא הזה הוא כל כך בדמי שפשוט אתחיל לכתוב ונראה מה יצא. אז עם או בלי פואנטה, אני רוצה לחלוק אתכם מספר דוגמאות מתחומי חיים שונים שמתייחסות לנושא של גבולות בדנמרק.
אני יודעת שבפוסט כזה אי אפשר יהיה להתחמק מהשוואות לישראל, ואני גם לא אנסה. מכיוון שאני ישראלית, באופן טבעי אני מתייחסת לנושא של גבולות מנקודת מבט של אישה שנולדה וגדלה בישראל. ומה שמתאים לדנים לא בהכרח מתאים לישראלים ולהפך. אז למרות שאולי זה יישמע כביקורת על האופן שבו הדברים מתנהלים בישראל (או בדנמרק), זה ממש לא. זו פשוט התבוננות על הדברים כפי שהם מנקודת מבטי, בחמלה והבנה שלכל אחת מהמדינות יש את מה שנכון ואפשרי לה.
אז יאללה, מתחילים:
אבטחה של מבנים ציבוריים. או למעשה העדר אבטחה. בכל הקניונים ומבני ציבור אחרים שנכנסתי אליהם עד היום ברחבי דנמרק בלטה העובדה שאין מאבטח בכניסה ושאף אחד לא שואל אם יש לי נשק או מבקש ממני לפתוח את התיק. בכולם חוץ מבית הכנסת היהודי בקופנהגן.
שעות עבודה. הקפדה על שמונה בבוקר עד ארבע אחרי הצהריים. כבוד לשעות פנאי ומשפחה. ללא קבוצות ווטצאפ צוותיות שפעילות 7/24. ללא ציפייה לעבוד בסופי השבוע. מי שנשאר במשרד לאחר שעות העבודה, מלבד היותו בודד, הוא מגלה שהדלת ננעלת בשעה ארבע, ושצריך קוד מיוחד כדי לפתוח אותה (לפחות כך זה בחברה שבה עובד בן זוגי). לאחר שעות העבודה מקובל להתנדב – לפחות פעם פעמיים בשבוע – בפעילות כלשהיא למען הקהילה, לדוגמא לאמן ילדים בכדורגל.
מלתחות בבריכה הציבורית. הפרדה בין גברים ונשים. לוקרים חינמיים עם מנעול וקודן. חובת מקלחת עם סבון ללא בגד ים לפני הכניסה לבריכה כדי שאפשר יהיה לשים בה פחות כלור. מצד שני אין חובה לשים כובע ים, גם לא לבעלי שיער ארוך. מקלחונים מאווררים ללא תאי הפרדה, כך ש"כולם יכולים לראות את כולם" (ויחד עם זאת מעולם לא נתקלתי במצב שמישהי נעצה בי מבטים).
דוחות חניה. חוקי החנייה בקופנהגן כל כך מסובכים שאפילו הדנים מתבלבלים וחוטפים דוחות. מי שחונה שלא לפי החוק מחוייב בקנס כספי בגובה של כמה מאות קרונות. אין אפשרות לערער. אם רוצים לוודא שחונים בהתאם להוראות אפשר להתקשר למוקד (רק בשעות העבודה) וללא המתנה לקבל מענה אנושי אדיב ושירותי מאין כמוהו (מנסיון).
נסיעה במטרו. כניסה ויציאה חופשית. תשלום באמצעות תיקוף של כרטיס נטען בתחנה או באמצעות אפליקציה. הגיע סדרן וגילית ששכחת לתקף - חובה עליך לשלם קנס בגובה של כמה מאות קרונות. הסיכוי לפגוש סדרן בנסיעה עולה על 50% (מנסיון).
זהו רק אוסף קטן של דוגמאות. המשותף לכולם הוא העדר השימוש בגבולות חיצוניים (כגון אבטחה, תאי הפרדה, שערים וגדרות) ואכיפה מכבדת של חוקים באופן סדיר ועקבי, גם אם הם מבלבלים, תוך מתן מענה אנושי למצבים של אי הבנה של החוק. למעשה זה לא ש"אין גבולות" והכל אפשרי ומותר, להפך - יש חוקים (והרבה) - הם נאכפים באופן שיוצר חוויה של אמון ובטחון. ידיעה פנימית שיש מי ששומר עלי ועוזר לי לגדול להיות אזרח מאושר. ממש כמו ההורים בספרו של שי אור:
"אם הילדה שלך מתווכחת ועומדת על שלה - יש לך סיבה להתגאות.
אם הילד שלך לא מקשיב לך - סימן שהוא עדיין בוטח בך ובאהבה שלך.
סימן שעשית טוב.
אבל מה לעשות כשהם נאבקים בנו? איך מציבים להם גבולות?
השאלות הללו הן שרידיה של תפיסת הורות ישנה, שמטרתה לעצב ילדים שיתאימו למסגרת התרבותית שבה נולדו, כדי שיוכלו לשרוד. אבל היא כבר אינה הולמת זמנים של חופש מידע וחופש בחירה. ובנוסף, העיסוק המתמיד בהצבת גבולות, הופך אותנו לנוקשים, נזקקים ומרוחקים, במיוחד במצבים של אי הסכמה ובלבול - במיוחד ברגעים שבהם הבית משווע למנהיגות אמיתית".
אני מזמינה את כל מי שחי כבר בדנמרק, וגם את מי שבדרך לכאן, להמשיך לחקור ולהתבונן, לחפש את הגבולות "המחבקים" שהתרבות הדנית מציבה בפנינו, עם הרבה כבוד וחמלה. כן, לפעמים החוקים שלהם "קצת" מוזרים ולא ממש מתכתבים עם החוקים התרבותיים שלנו (אישה עם שיער ארוך עד המתניים שוחה במסלול לידי בלי כובע ים, הצילו!) אבל יש מי שאוכף אותם באמת. יש על מי לסמוך.
