על אף הקשיים שחווינו בסיבוב הראשון, היה לנו רצון חזק לחזור אל מקום שכל כך אהבנו והתחברנו אליו ולנסות שוב. השאלה הגדולה הייתה איך עושים את זה? איך גורמים לפעם הזו להיות מוצלחת יותר? איך מצליחים להכות שורשים באדמה הדנית הקרה?

עבורי, התשובה היתה ברורה - עושים דברים אחרת. הבעיה הייתה שלא היה לי מושג קלוש איך לעשות את זה. בעוד שלבן הזוג שלי היתה חגורת בטיחות אמינה בזכות המעבר תוך שמירה על התפקיד הנוכחי, אני ידעתי שמצפה לי רכבת הרים, מהסוג שבו אין חגורות או מתקני ריסון מרופדים. מי שמכיר אותי יודע - אני שונא רכבות הרים. מבחינה מקצועית כבר ידעתי שצפוי לי קושי למצוא עבודה בתור אדריכל בדנמרק ולמעשה, כבר שנים שחיפשתי אלטרנטיבה מקצועית, עם שאיפה להתבסס בתחומים קרובים או אחרים בעזרת כישורים ויכולות שיש לי. לקראת המעבר היה ניסיון לאפשר לי להמשיך את העבודה שלי מדנמרק ואפילו המשכתי לעבוד במהלך החודש הראשון שלי בחזרה אבל מהר מאוד זה התברר כלא פרקטי. התפקיד שלי דרש קשר חזק עם אנשים שישבו ברובם בחוף המערבי של ארה״ב והפרשי השעות התגלו כמכשלה גדולה מהצפוי. בנוסף, קשיים אדמיניסטרטיבים שליוו את המעבר הקלו עלי מאוד להחליט על העזיבה ולנסות להתמקד בחיפוש העבודה וההשתרשות בדנמרק.

לאורך כל התהליך פחדתי. ידעתי שאתקשה למצוא עבודה כך או אחרת - בין אם כאדריכל או בתור משהו אחר.

בראשי הרצתי זכרונות מרים מהתקופה הראשונה שלי בדנמרק, זכרונות על קושי ובדידות איומה. אבל הפעם היה משהו שונה. הרגשתי בוגר יותר, מרוכז יותר ונחוש שלא לתת לפחדים האלה לשתק אותי או למנוע ממני לעשות צעדים חשובים ןפרודוקטיביים. במילים אחרות - לעשות דברים אחרת, אבל איך?

הדבר הראשון שעשיתי הוא לנתח ולהבין מה הדברים שעשיתי ״לא טוב״ בפעם הקודמת. זה תהליך קצת מבאס שמותיר אותך עם הרבה ספקות עצמיים. דנמרק מציגה את עצמה כמקום שמאוד פתוח ומקבל זרים וזה נכון. במידה מסוימת. הרבה פעמים אתה עלול למצוא את עצמך נתקל בחומה, בין אם זה בתהליך חיפוש העבודה ובין אם זה בתהליכים חברתיים, ואין פידבק. במקרים כאלה, קל ליפול במלכודת ולהאשים את עצמך - ״אני לא טוב מספיק״ זה משפט שחשבתי לעצמי ותהיתי לגביו לא מעט.

אחרי הרבה מחשבות ודיונים עם עצמי ועם הקרובים לי, החלטתי שאם ההר לא בא למוחמד, מוחמד יבוא אל ההר. במילים אחרות, אם הם לא נותנים לי פידבק, אני אבוא ואבקש. בשביל זה צריך להכיר אנשים רלוונטיים שיכולים לעזור ופה היה השינוי התפיסתי הגדול ביותר מבחינתי.

אחד הדברים שהקשו עלי מאוד את הסיבוב הראשון בדנמרק היה ההתעקשות שלי לא להתערבב יותר מידי עם ישראלים אחרים או יהודים מהקהילה המקומית. כאמור, החזקנו בתפיסה שאמרה שאנחנו לא רוצים יותר מידי קשר עם ישראלים בכלל שעזבנו את הארץ וכבר אז ידענו שכנראה לא נרצה לחזור לישראל. זו היתה גם תקופה שבה קהילת הישראלים היתה קטנה יותר וצורות התקשורת הקיימות כיום (קבוצות בפייסבוק/וואסאפ) כמעט ולא היו או לא תפקדו ממש. הקהילה היהודית הייתה ממש זרה למישהו כמוני שמגיע מבית חילוני לחלוטין ומהווה חלק מהקהילה הגאה - או ככה לפחות הנחתי אז וכאן הייתה הטעות הגדולה שלי.

עשיתי הרבה הנחות לגבי ישראלים והקהילה היהודית ואולי קצת ״שכחתי״ שכמו כל קהילה, זה לא מקשה אחת ואף אדם אחד לא יכול לייצג את כלל הקהילה. במקביל, עבדתי לשנות ולעדכן את התפיסה שלי. מצד אחד החלטתי שאני רוצה להיות פתוח יותר לחוויות ולאנשים ומצד שני, אם זה לא זה אז לא חייבים בכוח. כאנשים בוגרים אנחנו צריכים להיות מסוגלים להסכים שלא להסכים ולהבין שאם תפיסות העולם שונות אז לא חייבים להיות החברים הכי טובים אבל זה גם לא הופך אותנו לאויבים. 

התחלתי להסתכל על הקהילות היהודית והישראלית כמשאב יקר. אמנם אנחנו אנשים אינדיבידואלים, אבל בסופו של יום יש לנו דברים במשותף. בין אם זה זיקה למסורת, רקע תרבותי דומה, היסטוריה משותפת או סתם העובדה שנולדנו באותה פינה נידחת של הכדור - יש לנו מספיק דברים דומים. כמובן שיש גם שונות. אין ספק שיש כאן אנשים עם גישה אחרת משלי לדת, עם נטיה פוליטית אחרת ואפילו עם יחס לישראל שאינו זהה לשלי. המטרה שלי היא לפנות אל הדברים שמחברים ובכך ליצור מכנה משותף. במקביל גם הבנתי שכדי שהמשאב הזה לא יתבזבז מהר, אני צריך לתת גם מהאנרגיה שלי ולתרום חזרה. נדמה לי שזה נושא לפוסט שלם בפני עצמו.

במקביל גם קיבלתי החלטה להיות יותר פתוח לחוויות חדשות, לנסות דברים חדשים ולדחוף את עצמי אל מחוץ לאזור הנוחות שלי הידוע בכינויו ״הספה והשמיכה״. הבנתי שבסיבוב הראשון שלנו הייתי פאסיבי מידי. חיכיתי שדברים יקרו לי וכשהם לא קרו, התבאסתי. הפעם, בחרתי להיות הרבה יותר פרואקטיבי ופעלתן. החלטתי לצאת ולחפש יותר פעילויות והזדמנויות ולהגיד כן לדברים שאולי לא חשבתי שהם מספיק טובים או נכונים עבורי. הנחת העבודה שלי הייתה שבסוף משהו יתפוס ויכה שורש. משהו שאולי לא חשבתי ראוי מספיק יוביל למשהו טוב יותר וכן הלאה, עד שאמצא את הדבר הנכון עבורי.

זה לא היה קל בכלל. זה עדיין מאבק לפעמים לדחוף את עצמי החוצה ולנסות משהו חדש אבל בסופו של דבר, החיבורים עם הקהילות ״הטבעיות״ שלי וה-״יציאה מחוץ לקופסה״ הם ההחלטות הכי חכמות שעשיתי. הן הובילו אותי להכיר אנשים חדשים, ליצור קהילה מדהימה לעצמי, וגם לפתח ולקדם את עצמי בדרך הנכונה. 

אני עדיין לא בסוף הדרך. זהו תהליך ארוך שמצריך אורך רוח וסבלנות. אם יש משהו שאני ממליץ לישראלים חדשים להצטייד בו זו הרבה סבלנות! בעיני, התהליך כולו שווה ערך לנטיעת גינה שלמה משקיק של זרעים לא מזוהים. אתה שותל אותם באדמה, משקה ומפתח אותם ומקווה לטוב. כמה מהם לא ינבטו ואחרים אולי יגדלו אבל לא ישאו פרי, אבל בסוף משהו יכה שורש חזק ויהיה לך בוסתן שלם.