גם את הפוסט הזה אני כותבת לאחר התלבטות ארוכה. חשיפה של רגישויות ופצעים היא אף פעם לא קלה, לא בחדרי חדרים, ובטח שלא כאן בפוסט ציבורי. לכן נתתי לנושא עוד קצת זמן להתבשל ובעיקר שאלתי את עצמי מה מטרת הכתיבה דווקא כאן.

בקרוב אציין שנה למעבר לקופנהגן, וכחלק מכך עולה צורך במעין סיכום ובירור פנימי של מה שהיה, מה נכון לי להמשיך, ומה עדין לא הספקתי. אין ספק שהשנה הזו היתה מורכבת, מלאה באתגרים שלא פשוט לחוות אותם בשום גיל, ובטח לא בגיל שבו לכאורה החיים כבר מזמן היו אמורים לעלות על מסלול של שגרה ובטחון.
אחד האתגרים הכי משמעותיים שאני חווה כאן השנה הוא האתגר התרבותי. הרצון מצד אחד להכיר את התרבות הדנית על גווניה, ומצד שני לשמר את התרבות הישראלית, או לפחות את החלקים שבה שעושים לי טוב. ואוי כמה שזה מורכב, בעיקר בגלל שבתרבות הדנית יש כל כך הרבה דברים טובים שאני רוצה לאמץ לעצמי, ויחד עם זאת יש בה גם דברים פחות נעימים. ועל זה אני רוצה לכתוב היום, על רוחות הרפאים שפגשתי בדנמרק. ולא, זה לא פוסט פריקה. זה פוסט שמטרתו להניח על השולחן תופעה נפוצה אבל דיי מושתקת. כזו שאם לא נתקלתם בה עד היום, סביר להניח שתתקלו בה בעתיד הקרוב, ויכול להיות שכבר פגשתם אותה ולא שמתם לב. מטרה נוספת של הפוסט תהיה להציע דרכים יעילות שעשויות לעזור לנו להתמודד עם התופעה ולהרגיש טוב יותר. 

אתחיל בדוגמא אישית. לפני כחצי שנה יצרתי קשר מקצועי עם אשת אקדמיה כאן בדנמרק, נפגשנו מספר פעמים בזום והתחלנו לגשש יחד אחר דרך משותפת. קיבלתי ממנה את הרושם שהיא מעוניינת בקשר ומוכנה להשקיע מאמץ על מנת לקדם את הנושא המשותף. התכתובת היתה זורמת והיא תמיד הגיבה בפרק זמן סביר של עד כמה ימים לכל היותר. זה היווה עבורי אור ירוק מאוד משמעותי להמשיך להשקיע משאבים בקשר גם מצידי. בחודשיים האחרונים חלה האטה בקשר, אני הייתי עסוקה בסיום הפרוייקט הנוכחי, וכנראה שגם היא היתה עסוקה באין ספור נושאים אחרים. וכך יצא שהמייל האחרון ששלחתי לא קיבל מענה כלל, למרות שהיתה בו הזמנה מפורשת לתגובה. לפני כשבוע שלחתי מייל follow-up, ונכון לכתיבת שורות אלו גם הוא לא קיבל מענה. על פניו, מבלי להבין מדוע, וללא סיבה הגיונית, הקשר הסתיים באופן חד צדדי.

גוסטינג (Ghosting) הוא מונח שמתאר מצב שבו אדם מפסיק לפתע, ובאופן חד צדדי, את כל התקשורת עם אדם אחר - ללא הסבר, הכנה מוקדמת או סיום רשמי של הקשר. זה יכול לקרות וקורה לכולנו בקשרים רומנטיים, חברתיים או מקצועיים. גוסטינג מאופיין בהפסקת תקשורת מוחלטת (שיחות, הודעות, מיילים, רשתות חברתיות) וחוסר הבהרה של הסיבה לניתוק. הצד הננטש נותר ללא סגירה רגשית ועם אי וודאות גדולה לגבי המשך הקשר. הביטוי מגיע מהמילה ghost (רוח רפאים) - המרמזת על כך שהאדם פשוט "נעלם", כאילו התאדה או הפך לבלתי נראה.

גוסטינג היא תופעה עם היבטים תרבותיים. מדובר בהתנהגות שמשקפת לא רק נטייה אישית להימנע מעימות או חוסר נוחות, אלא גם נורמות תרבותיות לגבי תקשורת, אינטימיות, וסיום קשרים. באופן כללי ניתן לומר שגוסטיג עשוי להיות נפוץ יותר או לפחות "נתפס" כלגיטימי יותר בדנמרק, לעומת ישראל, וזה קשור להבדלים תרבותיים משמעותיים:

1. נורמות תקשורת

בדנמרק מקובלת יותר תקשורת עקיפה ופרטיות מוגברת. אנשים מעריכים מאוד את המרחב האישי, ולכן פעמים רבות יעדיפו לא להגיב במקום לומר משהו שעלול להתפרש כפוגעני או חד-משמעי. בישראל, לעומת זאת, התרבות התקשורתית היא ישירה, חמה ולעיתים קונפרונטטיבית. אנשים מצפים לקבל תשובות, גם אם הן שליליות, ויש יותר לגיטימציה לדבר "דוגרי".

2. התמודדות עם קונפליקט

בדנמרק יש רתיעה גבוהה מקונפליקט - לא מתוך פחד, אלא מתוך נורמה של הימנעות מ"דרמה" ושמירה על נוחות הדדית. בישראל יש דווקא נכונות רבה יותר להתמודד עם קונפליקטים, גם בקשרים אישיים, ולכן גוסטינג יכול להתפרש כפגיעה חמורה יותר.

3. חוקי נימוס וגבולות

בדנמרק מקובל יותר לראות בסיום קשר אישי "זכות", מבלי שיידרש הסבר. בישראל יש תחושת אחריות הדדית גבוהה יותר בתוך קשרים, ולכן נטישה שקטה נתפסת כבלתי מכבדת.

חשוב לזכור שגוסטינג לא בהכרח מעיד על "אכזריות" - לעיתים זו דרך להתמודד עם מבוכה, חוסר עניין, או קושי רגשי, גם בדנמרק וגם בישראל. אבל האופן שבו מפרשים את ההתנהגות הזו שונה מאוד בין התרבויות.

התמודדות עם גוסטינג בדנמרק כאדם שנולד, גדל וחי רוב חייו בישראל, יכולה להיות מאתגרת במיוחד, כי היא נוגעת גם לציפיות רגשיות ותקשורתיות וגם לפערים תרבותיים עמוקים. אי לכך, אני רוצה להציע מספר דרכי התמודדות אפשריות - פרקטיות ורגשיות - שמותאמות לנו כישראלים שחיים בדנמרק:

1. הכרת הפערים התרבותיים והפחתת פרשנות אישית

בישראל, נטישה ללא הסבר נתפסת לעיתים קרובות כזלזול או פגיעה. בדנמרק, לעומת זאת, זו עשויה להיות פשוט דרך לא מורכבת לומר "לא מעוניין/ת", מבלי לפגוע.

מה אפשר לעשות?
נסו להזכיר לעצמכם שזה לא בהכרח אישי - ייתכן שהאדם שמולכם לא רואה בהתנהגות שלו משהו חריג או לא מכבד, אלא פשוט "דרך מקובלת לסיים תקשורת".

2 .התאמה סלקטיבית של סגנון התקשורת

אם אתם נוהגים ליזום שיחות, לשאול שאלות ישירות או לשתף רגשית, חשוב לבדוק אם הצד השני מגיב בהתאם – או נרתע.

מה אפשר לעשות?
המשיכו להיות אותנטים, אך תנו מקום גם לרמזים העדינים שהצד השני משדר - ייתכן שתשובות קצרות או איטיות מרמזות על התרחקות עדינה (soft ghosting) שמבחינתם היא כבר דרך "לסגור".

3. עיבוד רגשי עצמי – כתיבה, שיחה, תנועה

כישראלים, ייתכן שתחוו תחושת עלבון, בלבול או אפילו כעס. זה טבעי. יש חשיבות לעיבוד רגשי, מבלי לצפות שהצד השני "יסגור את המעגל".

מה אפשר לעשות?
כתבו מכתב שלא נשלח - כדי לבטא את עצמכם. שתפו חבר מישראל שמבין את הפער התרבותי. השתמשו בכלי תנועה או מדיטציה כדי לווסת את התחושות (בהתאם למה שמתאים לכם).

4. בניית רשת חברתית עם אנשים בעלי קודים דומים

הבדידות שנובעת מיחסים שלא מתפתחים יכולה להחמיר תחושת ניכור תרבותי.

מה אפשר לעשות?

חפשו קהילה (ישראלית או בינלאומית) שבה הסגנון יותר פתוח וקרוב למה שמוכר לכם. צרו קשרים עם אנשים פתוחים לתרבויות אחרות - לרוב אלה אנשים שהיו בעצמם זרים או מנוסים בקשרים בינלאומיים.

5. שיחה מכבדת – רק כשזה מתאים

אם הקשר משמעותי עבורכם, אפשר לשאול (בצורה נעימה) מה קרה. זה אמנם לא נפוץ בתרבות המקומית, אך במקרים מסוימים זו דרך להביע כנות.

איך לנסח?
משפט עדין ורגיש, כמו:
"I noticed we haven’t been in touch lately – just wondering if everything’s okay or if you prefer to take some space. I respect that, just wanted to check in."

6. עבודה פנימית על גמישות רגשית

ואם אנסה ליישם זאת על הדוגמא שנתתי בחילת הפוסט, אז לאחר כשבוע שלחתי מייל שלישי, שאינו מהווה follow-up למייל הראשון והשני, אלא פותח נושא חדש באותו עניין ולכאורה מתעלם מכך של ניתן מענה לשני המיילים הקודמים. מייד קיבלתי תשובה ממענה אוטומטי: "יצאתי לחופשה עד תאריך X. אענה בהקדם לאחר שאחזור. תודה על ההבנה". וכך הבנתי את מה שכבר שערתי. מדובר בתקופת הקייץ שבה אנשים יוצאים לחופש ונוטים להיות פחות זמינים, כך שייתכן ומדובר בגוסטינג זמני, או לפחות כך נדמה לי, שהרי המייל הראשון נשלח בחודש אפריל - בתחילת האביב. כל שנותר לעשות כרגע הוא להמתין שתחזור מהחופשה ולקוות שתחדש את הקשר או לפחות תסיים אותו בצורה מכבדת. ואם לא? מבינה שהקשר הסתיים וממשיכה הלאה, מחפשת קשרים חדשים.

לסיכום, לחיות בין תרבויות זה אתגר ארוך טווח. ככל שתכירו טוב יותר את הקודים הדנים המקומיים, כך תוכלו לבחור מתי להתאים את עצמכם - ומתי להיות אתם עצמכם עד הסוף.