בשבוע שעבר השתתפתי בשני ארועי תנועה בקופנהגן, כל כך שונים זה מזה שאי אפשר שלא לכתוב על זה משהו. לפעמים תשומת לב לשוני, להבדלים וגם לביחד שבתוך זה הם מקור לחיבור.

הארוע הראשון התרחש בבית הקהילה היהודית בבוקר יום ראשון. ביום הזה היה אמור להתרחש ארוע קצת אחר.  הכראוגרף הישראלי והפעיל החברתי עודד רונן היה אמור להגיע אלינו מישראל, ולקיים הרצאה שבה הוא משתף את סיפורו על הקמת המרכז לנעדרים בתל אביב, מיד אחרי ארועי השביעי באוקטובר. אבל אז פרצה המערכה מול איראן ועודד לא הגיע. וכדי שהאולם בבית הקהילה שהוזמן חודשים מראש לא יוותר יתום, הרימה רקדנית ישראלית את הכפפה והזמינה אותנו לסדנת תנועה לנשים בלבד בהנחייתה. וכך מצאנו עצמינו חמש נשים ישראליות שחיות בקופנהגן, נעות את הלב שכואב את ישראל. הרצפה בבית הקהילה זכתה לחקירה תנועתית מעמיקה והרוח הקרירה שנשבה מחוץ לאולם, בשלהי חודש יוני, חיממה את הרוח שבפנים, בתוך הגוף.

הארוע השני התרחש בפארק ציבורי, אחד הגדולים והיפים בקופנהגן. כל שנה בתקופה הזו מוזמנים תושבי העיר לשיעורי ריקוד חינמיים בפארק, הפתוחים לכל מי שחפץ ליבו לנוע, ללא רקע או ידע מוקדם בריקוד. כל יום מגיע מורה מקצועי ומלמד סגנון ריקוד אחר, החל מטאנגו ופוקסטרוט ועד לריקוד אפריקאי וריקודי עם דנים. התמזל מזלינו והגענו לרחבת הריקודים בפארק ביום שבו השמיים בכו. וכך תוך כדי נסיון להשתלב בשיעור טאנגו בסגנון דני, החל לרדת גשם דני מנומס. הרקדנים ברחבה המשיכו לרקוד, חלקם פתחו מטריות, חלקם עטו על עצמם מעילי גשם, אבל רובם פשוט המשיכו כאילו כלום. נשים בשמלות וסנדלים וגברים במכנסיים מחויטים נעים רטובים לצלילי המוזיקה הרכה. שולחנו של הדי גיי עטוף בניילון גדול ורק אני ויגאל עומדים מתחת לעץ עם כוס קפה, וממתינים שהגשם ייפסק. או לפחות ייחלש. בכל זאת אנחנו עדיין דיי ישראלים. 

לקראת סיום הארוע הלכנו לטייל בפארק הגדול. במרכזו, ליד האגם, על מרבדי דשא המשמשים בין היתר למשחק כדורגל, פגשנו אווזי בר. וזו הפעם הראשונה שהקשבתי לקולם, או יותר נכון לקרקורם, ושמתי לב לתנועתם מחוץ למים, למשק הכנפיים, לדילוג על הדשא. ובין אווז מדלג לאווז מקרקר, בין טיפות הגשם, מצאתי עצמי מתפללת שהשמים ימשיכו לבכות. 

כי ככה זה. 

מותר לבכות כשעצוב ומותר גם לרקוד.