אומץ על אש קטנה
הנה משהו מפחיד שלא מיד מספרים לכם כשאתם שוקלים להגר למדינה חדשה: יש סיכוי לא קטן שיהיה לכם קשה! ומשהו עוד יותר מפחיד? אתם כנראה תצטרכו למצוא ולהמציא את עצמכם מחדש. בעיני זה תמיד היה ברור שכאשר בחרנו להגר, בחרנו להתפשר על דברים מסוימים בחיים שלנו על מנת לשפר דברים אחרים. החיים גילו לי שיש פער גדול לפעמים בין לקבל את המחשבה הזו ובין לחיות איתה בפועל.
באופן אישי, לי היה יותר קל להתמודד עם הקרבות מסוימות יותר מאשר עם אחרות. המרחק מהמשפחה והחברים הוא קשה ולפעמים בלתי נסבל, אבל יצרתי לי פה מעגל חברים חדש ומשפחה אלטרנטיבית שמאוד מסייעים לי להתמודד עם המחסור הזה. הבחירה שלא להביא ילדים (העגלה בתמונה היא של אחיינית שלי בביקור!) לעולם ניקתה מהשולחן באופן אוטומטי קשיים מסוימים שאחרים אולי חווים בתהליך ההגירה, וברוב הקטגוריות, החיים פה בדנמרק טובים מאוד.
המקום שבו אני הכי מתקשה הוא הקריירה. כבר מזמן (עוד כשגרנו בישראל) ויתרתי על השאיפה להיות אדריכל. זהו מקצוע מדהים עם המון אפשרויות ביטוי, אבל גם עם המון בירוקרטיה, עבודה סיזיפית וקשיים שמאוד לא התאימו לאופי שלי. ומצד שני, זה מה שלמדתי ועסקתי בו שנים וקשה לשחרר לגמרי. זהו מקצוע שנוגע בכל כך הרבה דברים ונותן לך ניסיון וידע מעשי בהמון תחומים וזה יכול להיות מאוד מתסכל כשאתה מתקשה (כמוני) למנף את זה לתפקידים אחרים בשוק הדני.
דנתי כבר בהרחבה בתלאות חיפוש העבודה שלי בפוסטים קודמים ובמיוחד ב-״סחורה זרה בשוק הדני״, חלק א׳ וחלק ב׳, אז אני לא רוצה להתיש אתכם סתם ולחזור על עצמי. במקום זה, אני רוצה לדבר על מה שקורה עכשיו ועל מה שזה מעורר בי ובמיוחד על פחד ושיתוק.
התסכול שבא עם הקושי למצוא עבודה בתור זר, במיוחד כאחד שגם מנסה לשנות קריירה, הביא איתו גם שיתוק קל והרבה חוסר ביטחון. כשאתה מנסה כל כך הרבה דברים וכל כך מעט, אם בכלל, תופס, זה גורם לך להרגיש מאוד חסר ביטחון לגבי לנסות עוד. ויותר מזה, אתה מאבד ביטחון ביכולות שלך ובמה שאתה מסוגל לעשות.
היו גם דברים שניסיתי והצליחו יותר כמו העבודה בקהילה היהודית, אבל כשזה נשאר מוגבל יחסית או לוקח הרבה זמן להרגיש את ההשפעה של הדברים, זה גם מאוד מתסכל. נוצרת תחושה חזקה של ספק אם זה אמיתי ובאמת טוב כמו שאני חושב שזה. לא מעט פעמים מצאתי את עצמי חושב - ״אם זה באמת מוצלח ואם אני מרגיש כל כך טוב לגבי משהו, אז למה זה לא תופס? מה לא בסדר איתי שאני לא מצליח למנף את זה?״
ויש מצבים שפשוט צריך להעיז יותר ולפתח עוד קצת אומץ, גם אם זה מרגיש כמו אשליה עצמית מוחלטת. בחודשים האחרונים, במיוחד לאחר שעזבתי את החנות שבה עבדתי ועם סופה האפשרי והמתקרב של העבודה בקהילה היהודית, עשיתי חושבים עם עצמי על איך ולאן אני ממשיך הלאה. אני לא מוותר על הקהילה היהודית - חס וחלילה! אני מקווה שנצליח למצוא דרך להמשיך את הפיילוט שבמסגרתו אני מועסק ואולי אף להרחיב אותו, אבל אני לא יכול לשים שם את כל האסימונים שלי!
אז מה עושים? קודם כל לוקחים המון אשליה עצמית, תעוזה וקצת סוכר (בשביל להמתיק את החוויה), שמים בסיר קטן ומבשלים סירופ אומץ על אש קטנה. אחרי הרבה מחשבות ושיחות עם אנשים, החלטתי לנסות לסלול לי דרך משלי בעולם הזה. ישבתי עם עצמי והבנתי מה הדברים שאני אוהב, מה הדברים שאני רוצה לעסוק בהם וחושב שאולי אוכל להוציא מזה גם הכנסה ותעסוקה. דיברתי עם אנשים, עשיתי (ועודני עושה) מחקר ופיתוח ובסוף, החלטתי על פרויקט חדש. זה דורש הרבה השקעה ועוד יותר אומץ. לבינתיים אני עוד לא מוכן לגמרי לחשוף את הפרויקט החדש במלואו אבל אספר שהוא יעסוק בדברים שאני מאוד אוהב וקשור אליהם - אפייה, אנשים וקופנהגן. זה עדיין על אש קטנה, מתבשל לו לאיטו עם הרבה מאותו סירופ אומץ שבישלתי ואני מוסיף פנימה כל הזמן. אם אתם סקרנים, אתם מוזמנים לעקוב אחרי באינסטגרם לעוד פרטים בדף האישי שלי או בדף של הפרויקט.
לכל אחד מאיתנו שבחר להגר, יש את הבורות הללו שנפערו בחיים שלו. עבורי, ההקריירה היא הבור הכי עמוק בתהליך ההגירה. זה הדבר שהכי מאתגר אותי והכי פוגע לי בביטחון העצמי. באתי לפה בידיעה ברורה שזה יקרה ועדיין, יש לדעת ויש להבין באמת. זהו המקום שבו אני הכי נדרש להיות אמיץ כדי להמציא את עצמי מחדש.
מה הבור שלכם ואיך אתם מוצאים את האומץ לעשות משהו בנידון?
תגובה 1