סחורה זרה בשוק הדני - חלק א׳
במעבר לדנמרק אחד מהאתגרים הגדולים ביותר שלי היה והינו שוק העבודה הדני. זה אחד מהנושאים שאני הכי חושש לגעת בו בבלוג, לא בגלל שאני חושש להרתיע אנשים, אלא בגלל שזה נושא רגיש עבורי במיוחד.
אם יש משהו שתמיד גורם לי לתחושת כישלון מסוימת זה תהליך חיפוש העבודה בדנמרק וגם כאן, יש הבדל ניכר בתהליך שעברתי בסיבוב השני, לעומת המפלה הצורבת שנחלתי בסיבוב הראשון.
אבל אולי לפני שנצלול לפרטים, אתן קצת רקע והקשר משמעותיים לסיפור:
אני אדריכל בהכשרתי. למדתי באוניברסיטת ת״א במשך 5 שנים ובטרם עברנו לדנמרק בסיבוב הראשון הספקתי להשלים הליך התמחות ארוך וכואב של כ- 3.5 שנים שבסופו הוצאתי רישיון אדריכל בישראל.
שוק האדריכלות בדנמרק הוא מהקשים ביותר באירופה. מצד אחד, יש פה את משרדי האדריכלות הגדולים והמובילים בעולם ומנגד, מגיעים לפה אדריכלים מכל העולם ובמיוחד מאירופה כדי לעבוד בהם. זה גורם לשוק להיות מוצף בעובדים פוטנציאליים. והמשרדים הגדולים והבינלאומיים מוצפים במועמדים והתחרות להיכנס אליהם קשה מאוד עד בלתי אפשרית. במשרדים הקטנים לעומת זאת, אין המון עבודה והדרישה היא לעובדים דוברי דנית עם ניסיון בשוק המקומי.
ישנה הבנה לפיה לוקח לזרים די הרבה זמן למצוא עבודה בשוק הדני. ההערכה גסה (מאוד!) היא שמדובר בשנה וחצי בממוצע. ומי שיש לו הבנה בסיסית בחשבון יכול להבין שיש כאלה שלוקח להם פחות זמן ויש כאלה שלוקח להם יותר זמן. בחלק הבא, אנסה להרחיב על הסיבות לכך.
נכון למועד פרסום הפוסט הנוכחי, הצלחתי לקושש לי חלקי משרה שמספקים לי הכנסה, נסיון ואורך רוח אבל גם על זה אני אפרט קצת יותר בחלק הבא.
כאמור, הגענו לפה בפעם הראשונה בזכות הפוסט דוקטורט של בן זוגי. פירושו של דבר שהוא היה מסודר מבחינת תעסוקה וכלכלה, אבל אני בתור בן זוג מלווה הייתי צריך לדאוג לעצמי. התמזל מזלנו וההכנסה שלו הייתה לא רעה ובשילוב עם האופי הפחות בזבזני שלנו, הצלחנו לחיות על משכורת אחת לאורך כל התקופה שבה חיינו פה.
אני הגעתי לפה עם הרבה קונספציות שגויות. קל לי לראות את זה במבט לאחור, אבל אני גם מבין את התנאים וההקשר שהיו תקפים בזמנו ולא בטוח שהיה אפשר לעשות הרבה אחרת בהתחשב בנסיבות.
הגעתי לא הרבה אחרי תום ההתמחות שלי בתור אדריכל ואחרי השקעה מקצועית של קרוב ל-9 שנים (לימודים והתמחות), לא ראיתי את עצמי עושה משהו אחר. באותה תקופה עוד הייתי נלהב גם לגבי המקצוע עצמו והאפשרות הגלומה לעבוד במשרד אדריכלים דני היתה מסנוורת.
בתחילה לקחתי את הדברים די לאט. ניצלתי את תקופת המעבר עצמה כדי לעבוד די בניחותא על קורות חיים ותיק עבודות בעודנו מתבססים במקום החדש ומנסים להתרגל לכל השינויים. כחודש וקצת אחרי הנחיתה, עם תחושת מוכנות ורצון לכבוש את העולם, יצאתי לדרך.
אחרי שהדפסתי את תיק העבודות, יצרתי עלון קטן שכלל את קורות החיים שלי עם דוגמאות נבחרות. הדבר השני שעשיתי היה לבחור מספר משרדי אדריכלים, חלק מפורסמים יותר וחלקם פחות, חלקם גדולים יותר וחלק קטנים ועשיתי ״מסע פרסום״.
עם הרבה אומץ (לא להאמין כמה זה היה לי קשה) וגיוס של לא מעט ״חוצפה ישראלית״, לקחתי את האופניים שלי ויצאתי לסיבוב בין משרדי אדריכלים. כשהגעתי למשרד כלשהו, לקחתי נשימה עמוקה, נכנסתי פנימה ועם חיוך גדול והרבה ביטחון עצמי מזויף הגשתי לפקידת הקבלה את העלון שיצרתי והצגתי את עצמי.
״שלום,״ אמרתי, ״אני עפר, אדריכל מישראל ואני מחפש עבודה. הנה קורות החיים שלי ודוגמא מתיק העבודות ואני אשמח לשמוע אם יש לכם משרה פנויה!״
ההלם על פניה של הפקידה התורנית היה ניכר. בדיעבד הבנתי שאולי מדובר ברושם ראשוני מאוד בוטה אבל אולי גם לא מספיק אפקטיבי. בסופו של יום היא רק פקידת קבלה, לא אדריכלית ובטח שלא אשת כוח אדם.
התגובות התחלקו לשתי קבוצות ברורות - האחת, שבה לקחו ממני את העלון בחיוך ואמרו בנימוס ״תודה, אנחנו ניצור איתך קשר אם יהיה לנו משהו רלוונטי״ והשניה, שבה נאמר לי במפורש (עם חיוך יותר רשמי) כי ״יש להגיש מועמדות דרך אתר האינטרנט בלבד״. מיותר לציין שמעולם לא שמעתי מהם, נכון?
עם הזמן למדתי קצת יותר. נרשמתי לקורס של העירייה על מציאת עבודה (First Job Copenhagen), הייתי חלק מתוכנית לזרים שבה הוצמד לי אדריכל דני כמנטור, עשיתי תהליך של אישור התעודה שלי, הצטרפתי לעמותת האדריכלים המקומית ופתחתי קובץ אקסל אימתני שכלל בתוכו את כל משרדי האדריכלים בקופנהגן והסביבה (כ-90 משרדים!!!) ואפשר לי לבצע מעקב אחרי הפניות אליהם במהלך שארית השהות שלנו בדנמרק.
ובכל זאת, לאורך כל התקופה לא הצלחתי למצוא עבודה בתחום. מעבר לקושי הכללי בשוק האדריכלות בדנמרק, היה גם אתגר לא קטן שנבע מהיותי אדריכל ישראלי. אבל לא בגלל גזענות או אנטישמיות, אלא בעיית שפה אדריכלית. השוק פה עובד קצת אחרת מאשר בישראל.
בעוד שבישראל האדריכלים מלווים פרויקט (לרוב) מתחילתו ועד סופו, פה יש חלוקה ברורה יותר בין מי שעושה את העיצוב ומי שמתכנן לביצוע מדובר למעשה במסלולי לימוד שנים ותעודות אחרות, למרות שיש חריגים, הם מקרים נדירים יותר. בעוד שהתואר שלי תאם את הצד המעצב, תיק העבודות שלי וגם העניין האישי שלי במקצוע תאמו יותר את הצד הביצועי. במקביל יש גם את השפה העיצובית שהיא מאוד שונה והייתי צריך לעבד מחדש את תיק העבודות שלי כדי שיראה יותר ״דני״, לפחות במראה אם לא בתוכן.
המקרה שהבהיר לי במיוחד את גודל הפער בין האדריכלות הישראלית והדנית היה דווקא עם המנטור שלי. הוא היה בחור מקסים ואדריכל מוכשר שבאמת רצה לעזור ונתן לי טיפים מאוד טובים אבל הכשל היה בקבלת העובדה שיש דברים שהם פשוט אחרים בצורה מובנית.
באחת הפגישות הראשונות, ישבנו יחד על תיק העבודות שלי ועברנו על הפרויקטים השונים שעליהם עבדתי עד כה. הצגתי לו את הפרויקט שבו הייתי הכי גאה, מבנה ברוטליסטי (בטון חשוף) לשימור במכון ויצמן שהיינו צריכים לשמר ולעדכן תוך שמירה על האיכויות המקוריות והתמודדות עם הרבה אילוצים טכניים. אחד מאותם אילוצים היה תוספת של ממ״דים לבניין, תוספת שעשינו ברגישות מירבית תוך הסתרת הממ״דים בצידו של המבנה ועיצובם בבטון חשוף בצורה שתקשר לבניין המקורי אבל תהיה תוספת מובחנת. בעיני זו הייתה טקטיקה מצוינת לשימור המבנה, כזאת שהתמודדה עם אילוץ טכני והוציאה ממנו את המירב אבל בעודי מסביר את הפרויקט בלהט, הבנתי שהוא עוד תקוע אי שם בתחילת הסיפור. בעיניו הצורך בממ״ד היה אילוץ כל כך בלתי נתפס, עד שהוא כלל לא הצליח להתמקד באופן ההתמודדות איתו ובפתרון שבחרנו.
וזה לא נגמר שם, גם בפרויקטים אחרים הצורך בממ״ד או פתרון הגנה מסוג אחר היה פשוט מעבר ליכולת התפיסה שלו. ״למה אתם צריכים את זה?״ הוא שאל. וכל מה שיכולתי לעשות זה למשוך בכתפיים ולענות שזו מציאות ישראלית.
אלו היו שנתיים קשות מאוד מבחינת הקריירה שלי ועד היום אני לא משוכנע שהתאוששתי לחלוטין. בסופו של דבר, ככל שהחזרה שלנו לישראל התקרבה, התייאשתי משוק העבודה הדני והתחלתי לעבוד כפרילנסר עם ישראל. זה אמנם פתר במקצת את המצוקה המקצועית שלי, אבל לא עשה הרבה לשפר את המצב המנטלי שלי.
למרות שהוא היה חלק מרכזי בעניין, חיפוש העבודה היה רק אחד מהגורמים לכך שהשהות הראשונה שלנו בדנמרק היה תקופה קשה נפשית ומנטלית עבורי. הייתי מאוד בודד ולעיתים חשבתי שכל העולם היה נגדי. התהליך המתיש והחזרתי של שליחת קורות חיים וקבלת דחיה (במקרה הטוב) או התעלמות (במקרה הפחות טוב), פגע לי מאוד בביטחון העצמי. מצאתי את עצמי מתמודד עם שאלות קשות כמו: האם אני לא טוב מספיק כאדריכל? ואולי אפילו כאדם?
באנגלית יש ביטוי שאומר Hindsight is 20-20, או בעברית - במבט לאחור רואים 6-6.
ברור לי שמאוד קל להסיק מסקנות בדיעבד, ושהרבה פעמים אתה יכול להיות מאוד עיוור לפרטים מסוימים בתוך סיטואציה שאינה פשוטה. ובכל זאת, היום ברור לי אילו טעויות עשיתי.
הטעות הראשונה שלי הייתה שהייתי מאוד נעול על המקצוע, וזה מובן לגמרי. בתור אדריכל צעיר ונרגש (עדיין), רציתי למנף את 9 השנים שהשקעתי עד כה למקצוע שאני אוהב ונלהב לגביו. נאבקתי כל כך הרבה זמן כדי להיות אדריכל, שלא הצלחתי לראות שום דבר אחר בתור אפשרות, אפילו לא בתור פתרון לטווח קצר. אולי אם הייתי מסוגל להסתכל על התמונה הגדולה, הייתי יכול לחשוב על אפשרויות לטווח קצר, כאלו שאולי יעזרו לי לרכוש את השפה וליצור קשרים שיעזור לי למצוא את העבודה האופטימלית לטווח הארוך.
הטעות השנייה שלי היתה שנסגרתי בתוך עצמי, גם מקצועית וגם חברתית. סמכתי על הכישורים שלי ולא על קשרים, ובדנמרק זו טעות לא קטנה. הנחתי שאנשים יראו מי אני ואת הכישורים שלי וירצו לשכור אותי. לא ממש הבנתי שכדי שזה יקרה אני צריך לשים את עצמי בחוץ, בצורה שתדגים להם בצורה מוחשית.
הייתי צריך לפגוש יותר אנשים, להציג את עצמי ואת היכולות שלי. זה לא שלא עשיתי את זה, פשוט לא מספיק.
קורות חיים לא תמיד מצליחים להעביר את האישיות שלך ואת מי שאתה, במיוחד אם אתה זר ויש אלמנטים תרבותיים ודקויות שאתה לא מודע להן. אני חושב שאם הייתי דוחף את עצמי אל מחוץ לאזור הנוחות שלי, לפחות כמו שאני עושה היום, הכל היה נראה אחרת.
בסופו של דבר אין לי (הרבה) חרטות. יש לי הבנה שבאה עם הגיל שלפעמים אתה צריך לעבור תהליכים עם עצמך ואולי גם לעשות טעויות וללמוד מהן בדרך הקשה. אני בהחלט מרגיש שעשיתי את זה בסיבוב הנוכחי ואני מקווה שאצליח להבהיר ולהאיר את התחושה הזו גם לכם.
