אז אחרי שני פוסטים היו קצת פחות אופטימיים, אולי ראוי לעשות איזה פוסט קצת יותר קליל ובכל זאת חשוב שאספר לכם וארחיב על דוגמה למה שאני קורא מדיניות ״Out of the box, out of the comfort zone״ שפיתחתי מאז שחזרנו לדנמרק.

אחד מהדברים שהבנתי על עצמי עם השנים, זה שיש לי נטיה להניח הנחות מראש. חלק מההנחות מתבררות כנכונות וחלק מתגלות בדיעבד כשגויות. זה קרה לי עם נושא חיפוש עבודה בסיבוב הראשון וגם כשכבר התחלתי לחשוב על החלפת קריירה, עוד בטרם עזבנו את ישראל לבוסטון. הרבה פעמים היה לי קל להניח שהדברים לא יקרו כמו שאני מצפה, או שמשהו עומד לקרות ולכן אין טעם לנסות דברים לבנתיים. הרבה פעמים מצאתי שאני עוצר את עצמי מלנסות דברים חדשים, להתנדב או ללכת ללמוד משהו אחר כי אני מניח שאוטוטו אמצא את העבודה שאני רוצה ואז לא אוכל להמשיך את מה שהתחלתי. 

גם בתקופה הנוכחית בדנמרק, מצאתי את עצמי לעיתים חושב שאין סיכוי שיקחו אותי למשרה מסוימת ששקלתי להגיש אליה מועמדות, אז מה הטעם? לקח לי הרבה זמן והרבה שכנוע עצמי לחנך את עצמי מחדש ולנסות לעבוד כנגד הנטיה הזו. באיזשהו מקום הבנתי שזה מזיק לי הרבה יותר מאשר עוזר וכמו שאישה חכמה אחת אמרה לי - ״אל תפסול את עצמך, תן להם לפסול אותך״.

זה לא קרה בין לילה, זה תהליך ארוך שלפעמים הייתי צריך להיאבק עם עצמי במודע ובכוונה ועם הרבה שכנוע עצמי שזה הדבר הנכון לעשות. ברוב המקרים זה היה הדבר הנכון לעשות וזה באמת קידם אותי קדימה במקרה הטוב ובמקרה הכי גרוע, פשוט לא השיג את התוצאה הרצויה.

וכך היה גם עם נושא האפייה. לקח לי קצת זמן לשכנע את עצמי ללכת לקורס ולדאוג לעצמי למקצוע חלופי או לפחות לתחביב מועיל. כשעברנו לדנמרק וחשבתי מה לעשות עם עצמי, לקח לי קצת זמן לקבל את האפשרות שזו יכולה להיות עבודה זמנית טובה ולהתחיל לפנות גם למאפיות. 

וכשזה לא צלח, לקח לי זמן לשכנע את עצמי שאולי שווה לעשות משהו גם בעצמי. כשכבר החלטתי לעשות משהו בנידון, עמדה בפני השאלה - מה לעזאזל כדאי לי לעשות?

באותו זמן הייתי בתחילת האינטראקציה שלי עם הקהילה היהודית ועם קבוצת המתנדבים הישראלים שאליה הצטרפתי. חברה בקבוצה הייתה זו שחיברה את הנקודות עבורי כשהציע להשתמש בידע ובניסיון שלי לעשות קצת כסף. ״בטח יש יהודים מקומיים וישראלים שישמחו לרכוש דברי מאפה עם ניחוח יהודי/ישראלי!״ היא אמרה, ״הרי יש גם דור לא קטן של יהודים שהגיעו לפה ממזרח אירופה בשנות ה-70, הם בטוח ירצו.״ היא הזכירה.

עם ידע באפייה ועם המתכון האהוב לעוגות השמרים (בבקות) של סבתא שלי, מה יכול להכשל? ובכן, אם לעשות קצת ספויילר - הרבה, אבל היה שווה לנסות! איכשהו הצלחתי לשכנע את עצמי שיש פה פוטנציאל אמיתי ולהדחיק את החרדה והספקות יותר לעומק. בניגוד לפעמים קודמות, הצלחתי גם לשכנע את עצמי לא לקפוץ קדימה ורחוק מדי. לא חייבים ישר לפתוח מאפייה או בית קפה, אפשר בדרך לעשות צעדים קטנים ולבדוק את השטח. וככה יצאתי לדרך…

התחלתי קודם כל להבין עלויות ואפשרויות. היה לי מתכון של סבתא במילוי שוקולד ״השחר״ אבל כבר שנים שהכנתי אותו עם נוטלה במקום. כמו החנון המסודר שהוא אני, פתחתי אקסל ועשיתי ניתוח של המתכון כדי להבין את העלות פר עוגה. במקביל חשבתי והתייעצתי עם חברים על טעמים נוספים והתחלתי לעשות גם נסיונות טעימים למילויים שונים וגם גדלים שונים של עוגות.

חקרתי קצת גם עלויות של מאפים דומים במספר מאפיות (מחקר מסוכן וטעים בפני עצמו!) כדי לראות כמה נכון בכלל לבקש עבור כל עוגה וגם לקרוא באינטרנט על כללית למכירת מאפים ואולי גם לפתוח עסק מסודר.

בשלב הזה כבר התחלתי להפעיל את הרשת שלי. בין עם זה חברים להתייעץ איתם או שישמשו כשפני ניסיונות, או אנשים ברשת הרחבה יותר שיוכלו לעזור לי להבין איך דברים עובדים בדנמרק.

מהר מאוד התברר לי שיש לא מעט רגולציה בתחום שצריך לעמוד בה וזה הרגיש לי קצת גדול עלי ומלחיץ, במיוחד כשאתה זר ולא דובר את השפה. בסופו של דבר, הרגשתי שהכי נכון עבורי להתחיל בקטן, עם אפיה ומכירה מהמטבח הביתי שלי לאנשים פרטיים ובראשית 2024 הרגשתי מוכן ויצאתי לדרך תחת המותג “Imperfect Babka”. בחרתי לקרוא למותג שלי ככה מכיוון שלא הייתי מקצוען והמאפים שלי לא תמיד נראו מושלמים אבל זה חלק מהקסם שלהם.

פרסמתי קודם בקבוצת הפייסבוק של הקהילה הישראלית בדנמרק ולאחר מכן התרחבתי לקבוצה של היהודים הדנים והתחלתי למכור פעם בשבוע (בימי שישי, במטרה רכב על גל ההכנות לשבת), בבקות. בהתחלה הצעתי 4 סוגים די בסיסיים. הייתי מפרסם את המכירה ביום שלישי, סוגר הזמנות את יום חמישי ומייצר בימי שישי בבוקר, עם חלוקה או איסוף בשעות הצהרים המאוחרות או שעות הערב המוקדמות. ככל שהזמן חלף והבטחון קצת גדל הצעתי עוד סוגים, והגבתי לפידבק מלקוחות שרצו עוגות גדולות יותר או מגוון טעמים.

ככל שנכנסתי יותר לקצב וקיבלתי תגובות חיוביות, התחלתי לחשוב במקביל על לעשות משהו יותר רציני. עדיין היה לי החשש לעשות את זה לבד, בתור זר שאינו דובר את השפה. בשלב הזה גם התחלתי להרגיש הרבה יותר את ה״רשת״ שטוויתי סביבי. בין אם זה באנשים שמזמינים ממני בבקקות וממליצים עליהן לאחרים או באנשים שמציעים תמיכה ונותנים בוסט לרעיון ואני שמחתי לנצל את זה. פניתי לרשת שלי ושאלתי אם יש אנשים שיכולים ורוצים לייעץ וכך הגעתי לישראלי ותיק ששקל לבדוק אפשרות להשקעה, דני-יהודי עם נסיון בעולם המסעדנות שהסכים לענות על שאלות ולייעץ וישראלית ותיקה שהציעה לעשות חיבור מיוחד.

אז מהחיבור עם הישראלי הותיק לא יצא כלום. הוא רצה להבין עוד פרטים והציע להפגש אבל בסופו של דבר הוא יצא לחופשה וכשחזר כנראה שההתלהבות שלו ירדה והוא מסמס את העניין עוד בטרם נפגשנו. החיבור עם הדני-יהודי היה קצת יותר מוצלח אבל גם הוא בסופו של דבר לא ממש צלח. הוא היה מאוד נחמד וענה לי על שאלות והסביר דברים, אבל מצד שני צינן את ההתלהבות שלי עם מנת מציאות קרה. לשיטתו ובהתאם לניסיונו יש צורך במוצר ייחודי ומעניין במיוחד כדי להצליח בשוק הדני, במיוחד לאור ריבוי המאפיות המדהימות שיש בעיר. הצעתי והכנתי לו דוגמיות כדי לבדוק את הדברים יותר לעומק, אבל בסופו של דבר זה כנראה לא תאם לחיכו והוא ויתר.

החיבור השלישי היה בעיני המוצלח ביותר, אם כי - התרעת ספוילר - גם ממנו לא יצא כלום בסופו של דבר. לפחות לא בהקשר של אפייה. אותה ישראלית ותיקה, חברה בקהילה היהודית, הציעה לחבר ביני ובין יהודי-דני שאינו חבר קהילה אבל תומך נלהב של ישראלים ויהודים שמחפש יוזמות חדשות ומרעננות עם פוטנציאל השקעה. עד היום זו אחת הדוגמאות הטובות ביותר שאני יכול לתת לחשיבות הנטוורקינג בדנמרק - זה עולם שלם של חיבורים ואפשרויות ונושא לפוסט שלם בפני עצמו (ואכן יהיה כזה!). 

אחרי שיחת טלפון, מצאתי את עצמי אצלו בבית, מדבר איתו ועם בת הזוג שלו - דנית אוהדת ישראל. דיברנו המון על המצב בארץ, מה מביא ישראלים בתקופה הזו לדנמרק וכמובן, על מה אני רוצה ומנסה לעשות. בעוד שהשיחה הכללית היתה מאוד חיובית, התברר מהר מאוד שמדובר בהשקעה שלו במערכת היחסים שלו עם בת זוגו, יותר מאשר השקעה בי. בעצם הוא חיפש להשקיע בעסק שהיא תוביל ויתאים לרצונות ולכוונות שלה. הוא מוכן לספק משאבים (כסף ויועצים) אבל היה חשוב מאוד שהרעיון יהיה טוב ותואם לכוונות שלה ולי לא היה איכפת לנסות. סיימנו את הפגישה בסיור קצר בשכונת מגוריהם בפרדריקסברג היכן שהוא רצה להראות לי בית קפה שהוא אוהב בצד אחד של הרחוב, וחנות סנדוויצ׳ים שנסגרה והוא שוקל להשתלט עליהם ולפתוח משהו מהיר מצד שני.

חזרתי עם תחושה חיובית של רצינות בסה״כ, אבל גם עם שיעורי בית. הייתי צריך להבין יותר מה היא רוצה ולראות אם אפשר להפגש באמצע. כבר מההתחלה היה ברור שיש איזה פער. אני דיברתי על בבקות והיא חלמה על בית קפה שבו יגישו חומוס וסלטים כמו בישראל. פער לא קטן. המשכנו להתכתב דרך אינסטגרם, תוך כדי שאנחנו מחליפים רפרנסים של דברים שמעניינים אותנו - אני שולח לה מאפי שמרים למיניהם, קלועים בצורות מורכבות ועם שלל מילויים מעוררי תיאבון והיא שולחת לי חלות שבת קלועות בצורת מנורה.

באותו הזמן הייתי נחוש לנסות להוציא מזה משהו. מכירת הבבקות המשיכה, אבל ההתלהבות הכללי שלי ושל הלקוחות קצת התמתנה, האתגרים של אפיה ביתית נהיו ברורים יותר והיה ברור שזה לא בר קיימא להמשיך ככה ולכן רציתי להתפתח. בשלב מסוים הכנתי להם סל מאפים עם דוגמאות של כל המילויים השונים שאני יודע לעשות (בשלב זה היום כבר 8 סוגים!) והבאתי במשלוח אישי. 

אבל לדנים, כמו לדנים, לו״ז משלהם והכל רץ בקצב שלנו, הישראלים, קשה לפעמים להתמודד איתו. בשלב מסוים הם נסעו לחופשת החורף וסיכמנו שנדבר אחרי זה. מכיוון שהיה לי אינטרס חזק יותר בסיפור ורציתי לבדוק כיצד אפשר לגשר על הפערים, ניסיתי לגבש תכנית שתענה על הרצונות שלה תך שמירה על הרצון והאינטרסים שלי.

חשבתי על כל הפידבק שקיבלתי לפני, על מה שעניין אותה ועל מה שעניין אותי והחלטתי לגבש קונספט ייחודי שאותו אוכל לנסות למכור לה. בסופו של דבר יצא לי קונספט של בית קפה מבוסס בבקות, כזה שקיוויתי שיזכיר את בתי הקפה התל-אביביים שהיא מאוד אהבה ויציע משהו יותר ייחודי בנוף הדני, תוך התבססות על הבבקות שהיו המוקד שלי. 

הרעיון היה בית קפה שמגיש בבקות מתוקות ומלוחות, תלוי בשעה של היום וברצון הלקוח. חלק מהדברים היו מבוססים על נסיונות שכבר עשיתי וחלק עוד דרשו פיתוח אבל היה מאוד מעניין לחשוב על רעיונות ובסופו של דבר אני די גאה בהצעה שלי. היה לי רעיון לקחת את ה-BMO (Bolle med ost) הדני ולהמיר את הלחמניה בבקה ללא מילוי - ממש כמו לחמנית החלה הקלועה שאנחנו מכירים מישראל. בנוסף היו לי כבר את הבבקות המתוקות שלי במילוי נוטלה, פרג, פרלינה שקדים, ריקוטה וחמוציות ועוד שיכולים להיות ארוחת בוקר קלה או משהו טעים עם קפה של בוקר או אחה״צ. בצד המלוח היתה לי כבר בבקה במילוי זעתר ופטה אבל חלמתי גם על בבקת שקשוקה עם מילוי רוטב עגבניות שמוגשת עם ביצה, ואחרות שאפשר להגיש גם עם חומוס או לבנה. בסופו של דבר זה כנראה לא דיבר אליהם כי זכיתי לגוסטינג הדני הידוע לשמצה והם לא חזרו אלי עד עצם היום הזה.

אחרי זמן מה, כשההתלהבות מהבבקות ירדה עוד, החלטתי להפסיק עם המכירה ולנסות למקד את תשומת הלב שלי במקומות אחרים. זו הייתה אכזבה אבל באותה מידה שיעור לחיים. זו הייתה חוויה חזקה מאוד שלימדה אותי הרבה על היכולות האישיות שלי, גם ליצור, גם לייצר וגם למכור. למדתי שאני יכול לעשות דברים שבעבר הייתי פוסל, רק בגלל שבחרתי לעשות צעדים קטנים ולהתקדם איתם וגם מכיוון שלמדתי להיות פתוח להזדמנויות ולנסות דברים חדשים. 

אולי השיעור הכי חשוב שלמדתי מזה, הוא שיש לי רשת חברתית שאני יכול להעזר בה. הרבה מהדברים שעשיתי וחוויתי בתהליך הזה לא היו קורים בלי אינטראקציה עם הקהילה הישראלית והקהילה היהודית. לא כולם חייבים להיות חברים טובים שלי ואנשים גם באים והולכים לפי מה שמתאים להם ולי, אבל זה טוב שיש את מי לשאול ולמי להושיט יד (וכמובן שגם להושיט יד בחזרה). 

אז לא פתחתי בית קפה לבבקות וגם לא הפכתי לאופה דגול ומפורסם אבל מצד שני, יש לא מעט אנשים שמזהים אותי היום בתור ״איש הבבקות״ וזה, בפני עצמו, משהו לא קטן. גם היום, כמעט שנה אחרי שכל הסיפור הזה נגמר יש עדיין אנשים שמקשרים אותי עם היוזמה ושואלים למה הפסקתי או מספרים על ההזמנה שעשו ומה חשבו. יש גם כאלה ששואלים מתי אחזור לאפות ולמכור. במינימום זה אחלה של שובר קרח עם אנשים וזה בהחלט סיפור לא רע לספר ולהתחיל שיחה סביבו על החשיבות של נטוורקינג בדנמרק.