סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר
5 באוגוסט 2024
אתמול בשעה עשר בלילה עוד היינו באמצע הרכבה של מיטת האיקאה הזוגית כשלפתע שמעתי צלצול בדלת. היום השלישי למסע ב IKEA land עומד להסתיים, והדירה עדין עמוסה בארגזים וניילונים. בכל זאת, פתחתי את הדלת לרווחה, ומצאתי זוג צעיר לבושים בחלוקי אמבט כאילו רק הרגע יצאו מסאונה פינית. האישה בהריון מתקדם, מחייכת אלי בעייפות.
דניאל הציג את שמותיהם באנגלית מתובלת במבטא רוסי ושיתף שגם להם יש נסיון לא מבוטל במעברים ושהם לגמרי מבינים את המצב אבל חשוב להם שנדע את חוקי הבניין, כי לא כל הדיירים סלחניים כמוהם ואנחנו עלולים למצוא את עצמינו בסיטואציה פחות נעימה. הודינו להם על העדכון ויגאל החליף איתם כמה מילים ברוסית כדי לרכך עוד קצת את המפגש ההזוי.
כמה שעות קודם לכן, בשעה שיגאל היה עסוק בהרכבה של הספה בסלון, התקנתי בנייד את האפליקציה של הבניין. מיד אחרי שנפרדנו חיפשתי את דניאל ברשימת הדיירים וגיליתי שהם גרים בדירה מעלינו, בקומה העשירית והאחרונה.
כנהוג בישראל, הבטחנו שמסיימים עוד 2 דק. לקח לנו עוד שעתיים להרכיב את המיטה בשקט בשקט. רגע לפני סיום גילינו שבטעות הרכבנו את גב המיטה הפוך... עצרנו לחישוב מסלול מחדש. למזלינו הטעות עלתה לנו רק בקדיחה של שני חורים קטנים בעץ. בשקט בשקט קדחנו.
וכך יצא שזחלנו למיטה באחד בלילה עייפים אך מרוצים!
לסיכום, כל מה שנותר הוא להמשיך לנשום, לקדוח, לחבר, להרכיב, להעמיד, להרים, להחזיק ולפנות עוד ועוד קרטונים לחדר המחזור. ולא לשכוח שוב לנשום.
נעים להכיר,
את הסיפור הזה כתבתי בקבוצת הווטצאפ הוגה אחרי צבא לפני קצת יותר מחצי שנה, ימים ספורים אחרי שנחתנו בקופנהגן, אני תמר (52), בן זוגי יגאל (54) וארבע מזוודות גדולות.
אז מה הביא אותנו לכאן סתם ככה באמצע החיים? שאלה מצויינת.
הכל התחיל אי שם בתקופת הקורונה, כשיום אחד נתקלתי בכתבה מרתקת על הגישה הדנית לחינוך.
באותה תקופה יגאל התחיל עבודה חדשה בחברת הייטק ישראלית שנמצאת בבעלות של חברת ענק יפנית ולה חברות "אחיות" בדנמרק ובשודיה. כשהוא היה נוסע לקופנהגן להפגש עם הקולגות אני הייתי מפנטזת על האפשרות לעבור לגור בעיר הקסומה הזו שמעולם לא ביקרתי בה. אבל פנטזיה לחוד ומציאות לחוד, והחיים ממשיכים על אוטומט, עבודה, בית, משפחה, עבודה, בית, משפחה, סופר, חברות, עבודה, בית...
עד ש...
בחודש מרץ 2024 נפרדתי בצער רב מבת דודתי יעל זכרונה לברכה, שהיתה עבורי אחות גדולה, שכנה, חברה לחיים ועוד הרבה יותר. יעל בת ה-55 נאבקה במחלת הסרטן עד יומה האחרון, עד שלא יכלה לה.
יש האומרים שסוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר. יעל האהובה הלכה לעולמה בעשירי למרץ. שבוע לפני כן, בשלישי במרץ התבשרנו שהחברה הישראלית שיגאל עבד בה התמזגה עם אחת מחברות הבת הדניות ושנוצרה הזדמנות לעבור לגור בקופנהגן. ברגע שבו קיבלתי את הבשורה, לפחות בדמיון, המזוודות כבר היו ארוזות, וזה לא שלא היו חששות, היו והרבה, אבל כל פעם שהם צפו שמעתי את יעל לוחשת לי מלמעלה "אל תבלבלי לי את המוח, ברור שאת נוסעת!"
דנמרק אהובתי. זו היתה אהבה לפני המבט הראשון. עוד לפני שכף רגלי נחתה בדנמרק ידעתי שאמצא כאן מקום למנוחה אמיתית, או כפי שהדנים קוראים לה: "הוגה".
הימים חלפו וההכנות למעבר בעיצומן, אוסף בלתי נגמר של פרידות וסגירות מילא לי את היומן. כשבוע לפני המעבר, הגיעה לחיבוק שכנתי ליטל. התיישבנו בנחת על כוס קפה כשלפתע היא הכריזה שכ"מתנת פרידה" היא רוצה להציע לי לפתוח קבוצת ווטצאפ שקטה שבה אוכל לתעד את המסע שלנו.
וכך ב 31 ביולי 2024, ביום שבו נפרדנו מישראל, נולדה לה הקבוצה השקטה "הוגה אחרי צבא".
אז מה זה בעצם הוגה?
"הוגה" (Hygge) הוא מושג דני שמשמעותו חמימות, תחושה נעימה, ביחדנס ורווחה נפשית. ועל משקל "טיול אחרי צבא" משמעו מסע שיוצאים אליו "אחרי" שכבר הספקנו אי אלו דברים בחיים, במטרה לגלות וללמוד את עצמינו שוב מחדש, בחמימות ונינוחות, מבלי למהר להספיק והכי חשוב, ביחד.
היום, שישה וחצי חודשים אחרי, אני שמחה לבשר לכם על היוולדו של "הוגה אחרי צבא - גרסת הבלוג".
בחרתי לקרוא לו באותו השם כי פשוט לא הצלחתי למצוא שם טוב יותר למסע שלנו. או כמו שאומרים, לא מחליפים שם מנצח.
בשונה מהקבוצה השקטה, הפתוחה לחברים ומשפחה בלבד, מטרתו של הבלוג תהיה לשתף בחוויות שלנו בדנמרק מנקודת מבט שמתבוננת על ארועים קטנים, ולכאורה לא מאוד משמעותיים כמו זה שפתחתי איתו את הפוסט, כאלו שניתן דרכם להתוודע ולו במעט לאתגרים שבמעבר לכאן, לאורח החיים והתרבות הדנית, לחיבורים לקהילה היהודית והישראלית ובעיקר בעיקר לאיך באמת לעשות "הוגה" (אבל זה כבר נושא לפוסט אחר).
