אולי בניגוד מוחלט לרצון שלנו לעשות דברים בצורה קצת שונה, בחרנו דווקא לחזור ולגור באותה השכונה שבה גרנו בסיבוב הראשון - נורברו. זוהי שכונת מגורים ששוכנת מצפון למרכז העיר, ממש מעבר לרצועת האגמים והיא מאוד צבעונית ומעניינת, בלשון המעטה. השכונה היא ערבוביה של סטודנטים, מהגרים ודנים שגרים יחד בשכונה הססגונית, שלכל אחד מתת-אזוריה יש אופי מאוד שונה וגוון משלו. מאוד ממליץ לסייר בשכונה עצמה ואם אתם בסביבה, תגידו שלום ונפגש לקפה.

לצערי, השכונה גם ידועה לשמצה בקרב ישראלים ויהודים בגלל היותה מאוד פרו-פלסטינית. זה אולי מלכתחילה מה שנותן לה חלק מהקסם שלה, אבל זה בהחלט חלק מהסיבה שבגללה השכונה לא חביבה על ישראלים או יהודים, למרות שיש לא מעט מהם שגרים בה בכל זאת. 

בסיבוב הראשון שלנו בדנמרק הבחירה בשכונה נבעה מצורך בסיסי - הצורך למצוא דירה יחסית זולה באזור קרוב יחסית לאוניברסיטה שבה בן זוגי עבד. המיקום שבו גרנו בנורברו ענה על הדרישה הזו, וזה לא הזיק שהשגנו את הדירה דרך מרצה אחר שנסע לשנת שבתון. רק אחרי שעברנו וגרנו בשכונה תקופה מסוימת למדנו יותר להכיר את האופי והמורכבות שלה, ויחד איתם לאן כן ללכת ולאן לא. אני אישית לא נתקלתי אף פעם בעוינות גלויה או אנטישמיות ומצד שני, לא הסתרתי את היותי ישראלי, אבל אני יכול להבין אנשים שחשים לא בנוח בשכונה.

כשחזרנו לדנמרק וחיפשנו דירה דווקא חשבנו לגוון את המיקום אבל ההיצע היה דל ולנו היה חשוב לבחור את הדירה במו עינינו. בסופו של דבר התלבטנו בין שתי אפשרויות, האחת בווסטרברו והשניה בנורברו. לכל אחת יתרונות וחסרונות משלה, אבל בסוף הדירה בנורברו ניצחה בגלל המיקום והזכרונות החיוביים מהסיבוב הראשון.

ואכן זה היה מיקום מנצח, לפחות בהתחלה. מיקום מרכזי בשכונה, קרוב לתחנת מטרו ובאזור מלא סופרים, בתי קפה, חנויות וחדרי כושר. בנוסף, היה לנו נוף משגע לרחוב ולבית הקברות המפורסם של השכונה (השכנים הכי שקטים שלנו!). באותה תקופה גם לא הייתה שום תחושת עוינות כלפי ישראלים בשכונה, לפחות לא גלויה והחיים היו טובים. עד ה-7 באוקטובר, 2023.

כמו ישראלים רבים התעוררנו למציאות שונה. זה התחיל בדיווחי החדשות, הטלפונים וההודעות מהארץ והמשיך גם למציאות הפיזית שמחוץ לחלון ביתנו. כבר באותו יום ״זכינו״ לחוות מכוניות חולפות עם גילויי שמחה ודגלים פלסטיניים בצומת המרכזית שלצידה גרנו. די מהר זה התחלף להפגנות יומיות שחולפות מתחת לחלון, שלטי ניאון על הבניין הסמוך שמציגים את הדגל והכיתוב Free, free Palestine ומדבקות על המלחמה בכל פינה.

באופן אישי, זו היתה תקופה מאוד מאתגרת עבורי. בתור אדם שמאלני בדעותיו מצאתי שהתקופה איתגרה אותי מאוד. אני מאוד מתקשה עם דעות שחור-לבן ולא חושב שאף אחד מהצדדים הוא הצודק. יש לי את היכולת להבין את התגובה הישראלית החריפה כי אני מכיר את ההיסטוריה, הרקע והטראומה שעליהן היא מבוססת אבל זה לא אומר שאני מקבל אותה או מצדיק אותה. מצד שני, אי אפשר לתמוך בפעולות שנעשו על ידי הצד השני ולהצדיק אותן בגלל כיבוש, התנגדות,ֶחוסר עצמאות או כל דרך אחרת שבה ינסו להציג את זה.

מה שאתגר אותי אולי יותר מכל זה התסכול מול סיטואציה שבה אני לא יודע איך להתנהל מבלי להכנס לעימות או לסכן את עצמי. פעמים רבות תהיתי מה מסתתר מאחורי כל דגל פלסטיני שראיתי - האם זה תמיכה בעצמאות העם הפלסטיני או הרצון להשמיד את ישראל. ואותו הדבר גם עבד בכיוון הנגדי. אם אבחר לשים דגל ישראלי, האם אחרים לא יחשבו שאני תומך ללא סייגים במדיניות הישראלית בעזה (שבה אני לא תומך)?

יש מידה רבה של חופש ביטוי פה בדנמרק, מידה שלפעמים מתאגרת מאוד ישראלים. להניף דגל פלסטיני מקובל מאוד מבחינת חופש הביטוי שהוא מייצג והקריאה מהנהר לים עמומה יותר אבל עדיין אפשרית. זה לא קורה מכיוון שהדנים תומכים גדולים של הפלסטינאים (יש ויש) אלא בגלל שהם לא מפרשים אותה כקריאה מובהקת לאלימות ופה בעצם הגבול שלהם. קריאה ברורה לאלימות תמיד תענה בצורה מהירה ונחושה, בעוד שעל אחרות יגלו איפוק רב (ויש שיגידו רב מידי).

כן, להיות ישראלי ויהודי בדנמרק זה מורכב. אנחנו כישראלים גדלים במדינה שבה אנחנו הרוב אבל מצד שני יש לנו גם מנטליות של עם לא מובן כהלכה ואפילו נרדף. זה הופך את החיים שלנו למורכבים יותר ולא קלים. במיוחד אם את/ה רואה את הגוונים האפורים ולא רק את השחור ולבן.

נורברו היא עדיין שכונה יפה, צבעונית, ססגונית ומעניינת בעיני אבל החיים בה מורכבים ובזה אין ספק. אולי נעבור בקרוב לשכונה אחרת ואולי נשאר בשכונה אבל נעבור לאזור שבו יהיה קל יותר להתמודד עם היום יום אבל נורברו לנצח תהיה חלק מאיתנו.