זה קרה באוגוסט האחרון במהלך חופשת הקיץ כשחזרתי עם בני מהספרייה עם ספר של דגלי העולם.

הימים ימים של התחלות חדשות; המלחמה רחוקה מהגוף אבל עדיין קרובה אל הלב, הדשא בחצר נחרך מרוב כדורגל ואולימפיאדת פריז החלה. טקס הפתיחה לווה בסקרנות אין-קץ מצידו של הפיקח בן החמש שלא ינוח עד שילמד את זהותה של כל פיסת בד צבעונית המתנפנפת בירכתי הסירות החוצות את נהר הסן. היה זה כמעט צפוי שביקורנו ב"קולטורהאון" שבגיללאי ביום למחרת יסתיים עם ספר כזה בידיים.

הנה דגל דנמרק, הדגל הכי וותיק בעולם, מוצג בגאווה לצד דגלי הסקנדינביות והמדינות השכנות האחרות במערב אירופה: גרמניה, צרפת, ספרד, אנגליה, גמר אליפות אירופה, ובעמוד הבא הקונספט דומה – מדינות דרום אמריקה מקובצות לראווה באותו העמוד, ובני – הוא מחכה בשקיקה שכבר נגיע לדגל ישראל ואינו מסתיר את זה. בכל זאת נולד בתל-אביב וגדל שם עד לא מזמן.

והנה הגענו לעמוד המזרח התיכון ובו, בניגוד לספרים דומים שהיינו שואלים מספריית בית אריאלה נניח, מופיעות ישראל ושכנותיה לאזור זו לצד זו; בעיניים של ילדים אין בזה שום דבר מוזר.

המשימה הבאה של החופש חיכתה מעבר לפינה והייתה כבר ברורה לי מראש, מזל שיש לי פה קרטון של דפי איי-4 ומבחר צבעים כי הילד הופך למפעל עצמאי של ייצור דגלים בזמן הקרוב. וכך החל האיש הקטן לפזר כמות בלתי מתפשרת של צבעים על פני המלבנים הלבנים ומולו הספר הפתוח הממלא אותו בהשראה. 

"אבא, בוא תראה מה ציירתי" הוא קורא לי מאוחר יותר לשולחנו הקטן, ומבט קצר על יצירותיו האחרונות מוציא ממני חיוך מהורהר משהו לאור גילוי הזיקה שגילה לאזור ממנו הגענו; התחבר לו נכון שלצד דגל ישראל יקבלו את הכבוד שאר "שכנותיה הטובות" ודגליהן ממלאות את הבית.

              

אעצור לרגע לספר על עצמי – איני חובב סמלים, רחוק מלהיות לאומן או איזה פטריוט גדול. לומר בכנות, מעולם לא הרגשתי איזושהי גאווה יוצאת מגדר הרגיל נוכח סמלי הלאום אליו אני משתייך או לכל אחד אחר. גם לא בצופים, בטיול השנתי או בצבא. עבורי סמלים בדרך כלל מתנגשים עם התפיסה הבסיסית ביותר שלי שהיא "חיה ותן לחיות" וזאת כנראה כי במהלך ההיסטוריה יותר מדי אנשים שלא חיו ונתנו לחיות נופפו בסמל כזה או אחר, זה שיותר מהכול הנציח את השוני והפרדה בין בני האדם והתוצאות מוכרות לכולנו. על כן לא ארצה לטפח את הרושם שהזדעזעתי עד עמקי נשמתי למראה אוסף הדגלים בצבעי האבטיח שהיו מונחים שם, פרי יצירתו של יוצא חלצי התמים. אבל גם לא יכולתי להתעלם מהתהיות המוסריות שעלו בי בעקבות זאת.

השביעי לאוקטובר שינה משהו מהותי באופן בו הרבה מאיתנו תפסו את מרכיבי זהותם, או לפחות את ההיררכיה הפנימית בין המרכיבים האלו; אני אישית מרגיש שהעקרונות שהגדירו אותי, אלו הערכיים כמו "ליברל", "דמוקרט" האישיים כמו -"שחיין", "יזם", "יוצר", "חבר", תפסו מקום גבוה בהיררכיה זו, ורק לאחריהם הזדנבו להם הגדרות הדת והלאום "יהודי" ו-"ישראלי", ולא כי אי פעם התביישתי בהם אלא כי חשתי שהם פחות מגדירים את מי שאני בעיני עצמי. אבל פה גם הנקודה אליה אני חותר – השביעי לאוקטובר הזכיר לכולנו שלא חשוב איך אנחנו מסתכלים על עצמנו, אלא גם איך האחרים מסתכלים עלינו. אם בעיני מישהו אתה בעיקר "יהודי" ו-"ישראלי" ועל כך יש לבקר אותך, לשנוא אותך או אפילו להרוג אותך, אז אולי זה לא משנה איך אני מדרג את הדברים, המציאות מכריחה אותי להתייחס אחרת לדברים כי ככה העולם מתייג אותי. אין לי ספק שבמודע או שלא במודע המצב אתגר את כולנו להתמודדות והערכה מחודשת עם הזהות שלנו. ישראלים ויהודים כאחד. 

שאלת הזהות הציפה אותי גם ברגעים ההם שבהם הייתי צריך להכריע עם עצמי – איך אני הולך להתנהל עם זה שהבן שלי צייר מלא דגלים של מדינות אויב היום? האם אני עומד להסביר לו כעת על מלחמות? על שנאה? גזענות? אנטישמיות? באיזה סדר עדיפות אני שם את ה-"יהודי" וה-"ישראלי" שהייתי רוצה שהדור הבא שלי יהיה? האם על טהרת ישראל אני בוחר לעצב אדם צעיר שחבריו לגן כולם אירופאים שמקורם בקוריאה, הודו, צרפת, ארה"ב, סוריה, עיראק, סודן וארגנטינה?  

האם אני עומד להוריש לו אפילו חלקיק מהסכסוך הארור שליווה אותי כל חיי? כל אלה ריחפו עכשיו בחלל החדר וחיכו להכרעה.

"יש לי רעיון אבא! בוא נכין שרשרת של כל הדגלים!" הוא אומר לי, והראש כבר עוסק בשאלות הליבה של חיינו כעת – למה בכלל הגעתי הנה? מדוע עזבתי את משפחתי, את חבריי ואת הפריסבי בחוף טרומפלדור? הרי לא עזבתי בגלל איום הטרור הפוטנציאלי כמו בגלל ההתנגשות בתחומי החיים; התרבות האבודה, הפוליטיזציה של הכול, האכזריות, הרדידות, והשחיתות, אוי השחיתות.

והתשובה התחדדה, כי לאירופה הגענו בכדי לפרוח ולהתעצם ובטח לא בכדי לייבא עמנו את הצרות של המזרח התיכון, באנו הנה בכדי להעניק לילדים מסע חיים עם אופק שונה, והצעד הראשון במסע הזה מתחיל בשרשרת הדגלים הזאת שנמתחת, זו שלא אכתים בדת גזע ומין, זו שלא אשמיץ בדעות הקדומות, זו שלא ארעיל בפוליטיקה שהרסה את חיינו הקודמים. לא אשחית את נפשו הטהורה בהבלים האלו. הקרבנו המון בכדי להשאיר אותם מאחור, ועכשיו זה הזמן לתקווה, לאופק חדש. זה מה שאני מאחל לו כליברל, כדמוקרט וכיהודי.

אספנו אותם יחד – דגל ישראל, דגל סוריה, דגל לבנון, מצרים, תוניסיה, עיראק ואיראן.

שזרנו אותם יחד בשרשרת ותלינו אותה בחדר.