יום ראשון בבית הספר
תחילת אוגוסט, ארבעה שבועות אחרי שעברנו ושבועיים לפני שזה קורה בישראל- הגיע היום הראשון בבית הספר.
כדי להעמיס עוד סטרס, כי למה לא- כמובן שבדיוק באותו היום גם מגיעה אלינו המכולה עם הציוד ששלחנו מהבית…
עוברת בחדרים ופותחת את כל הוילונות האטומים (שרכשנו באיקאה כדי שלא נצטרך לריב עם זוהר ב 22:30 שהגיע הזמן לישון למרות שהשמש לגמרי עדיין זורחת), מביטה מהחלון, בודקת תחזית, יוצאת שניה החוצה ומנסה ללקט סימנים מהיקום לכדי החלטה איך לעזאזל להלביש את הילדים ליום הראשון בבית הספר וגם היום הראשון שהם לא אתי פה… אוגוסט. אבל ירד גשם בבוקר. והשמיים קצת אפורים. אבל לא קר. מצד שני אני לא אראה את הילדים עד שעה 14:45, אז נכון להעמיס עליהם אפשרויות בשיטת הבצל? אבל אני גם לא רוצה שירגישו מוזרים ולא קשורים יותר ממה שגם ככה בטח ירגישו. סנדלים? נעלי ספורט? מגפי גשם? סווטשירט? בגדים קצרים ומעיל גשם?
בכלל כל הקונספט הזה של חליפות סערה ומגפי גומי מרגיש להם (וגם לי) כל כך ביזארי שברור לי שגם אם אתן להם את זה- הם לא ישתמשו בהם.
טוב, שמה את ההחלטה הזו בצד ועוברת להכין קופסת אוכל עם פתקים קטנים של אהבה (ולזוהר שקטנה מדי ולא יודעת לכתוב בעברית ציור קטן).
הילדים משחקים אותה קול. אני לא יודעת אם זה כי הם לא מבינים לקראת מה הם הולכים (גם אני לא), או כי הם מעמידים פנים, או שמעט השיעורים הפרטיים באנגלית שהם הספיקו לקבל בארץ לפני המעבר נתנו להם תחושה שהם לגמרי על זה.
את זוהר (5.5) לימדתי את המילים הכי חשובות שהיא צריכה ליום הראשון: Help. Toilet.
עולים על האפניים ורוכבים יחד את 2.5 הקילומטר עד לבית הספר.
הגדולים רוכבים ראשונים (עדיין לא יודעים את הדרך ובכל צומת קטנה עוצרים לחכות לי) וזוהר נותנת ספרינטים וברקסים כאוות נפשה בזמן שאני חוטפת מאתיים התקפי לב קטנים מאחוריה בעודי מנסה לפצח איך אני נשארת מספיק קרוב אליה כדי לצעוק לה הוראות וגם לא מתנגשת בה.
וכמו בכל יום ראשון של שנת לימודים, מתנגן לי בלב השיר 'כל עוד' שכל התיאורים בו כל כך ישראלים ומזכיר לי כמה אני רחוקה מהשבט שלי שיתחיל ללמוד רק בעוד שלושה שבועות (אם לא תהיה שביתה).
שמה את הילדים בבית הספר (הבינלאומי), כל אחד נעמד בשורה עם הילדים החדשים מהכתה שלו מחוץ לבניין, והמחנכים מקבלים אותם בחביבות- אבל כשאני מתרחקת אני רואה אותם עומדים כל אחד לבד עם פרצוף ברצפה וההתרגשות שהיתה לי בדרך הופכת כולה למאה אחוזים של חרדה על איך זה יעבור להם..
דוהרת הביתה את 2.5 הק"מ, כדי לקבל את האנשים שהביאו לנו את הציוד שמתלוננים שנראה להם שקצת הגזמנו ומה בדיוק נעשה עם כל הציוד הזה בדירה הקטנה שלנו?
גם אני שואלת את עצמי מה בדיוק נעשה עם כל הציוד הזה.
הסתדרנו מעולה 5 שבועות בלי הארגזים שנראו לנו כל כך חשובים אז ועכשיו אני אפילו לא זוכרת מה יכול אפילו להיות בחצי מהם, אני עושה עם עצמי החלטה לפרוק רק רק רק את מה שחשוב.
ממליצה לכולם לתזמן פריקת מכולה ליום הלימודים הראשון של הילדים שלכם בבית ספר במדינה חדשה, לפחות זה אפשר לי לנתב את אנרגיית האריה בכלוב למשהו פרודוקטיבי.
והופ!
השעה שתיים וחצי ואני עולה האפניים כדי לרכב את ה 2.5 ק"מ כל הדרך לילדים שלי, בתקווה שהיתה להם חוייה מוצלחת.
מחכה בשער עם הרבה הורים נרגשים חדשים וגם ותיקים שבשבילם זה עוד יום, נצמדת לליאת- הפיה השומרת שלי והפנים היחידות שאני מכירה בבית הספר כרגע, שמציגה אותי לעוד הורים שעומדים אתה אבל כל מה שהלב שלי רוצה זה לראות את הילדים הקטנים שלי יוצאים אחרי טבילת האש הראשונה שלהם… והנה הם יוצאים… ברגע שהם מזהים אותי הם מתחילים לרוץ מהר, מחבקים אותי ונבו מתחנן שנחזור הביתה ע כ ש י ו - טוב… מצב שלא היה משהו.
עלינו על האפניים, חוזרים את 2.5 הק"מ הביתה בדממה (מלבד התחנונים שלי לזוהר שתנסה בבקשה להתייצב על קצב אחיד כלשהו כי אי אפשר עם הפולסים האלה).
הילדים היו שקטים מדי כשניסיתי לחלץ מידע על איך היה, אז החלטתי לקחת אותם ל HAPPY PLACE שלנו, המקום בו הם תמיד בטוב וגם מרגישים בו כבר בנוח (וגם אני יודעת כבר להגיע אליו בקלות בלי להתבלבל): TIVOLI!
עוברים בין המתקנים תוך התעלמות אלגנטית מהנסיונות שלי לחלץ קצת מידע על היום הראשון בבית הספר, מעבירים אחר צהריים נעים וחוזרים הביתה.
טיבולי: המקום השמח שלנו.
לא יודעת מה קרה שם בחדר המדרגות בזמן שהם חלצו נעליים, אבל פתאום הכל יצא. שלושה ילדים מתחילים לבכות כמו ברווזונים קטנים ולאט לאט אני מגלה שאחת ננעלה בשירותים, אחת ברחה לשירותים כדי לבכות, ואחד היה אבוד לגמרי גם בשיעורים וגם בהפסקות.
מעבר לכל הכאב ההורי הברור, גם הבנתי שלא הכנו אותם מספיק לכמה קשה זה הולך להיות.
הם לא דמיינו שהם יכולים עד כדי כך לא להבין כלום ולהיות עד כדי כך לבד.
הדימוי שהיה לי בראש משטף הסיפורים שפתאום התפרצו עליי שם בחדר המדרגות היה הסצנה הראשונה של הקרב על נורמנדי בסרט להציל את טוראי ריאן- הם כל כך לא ציפו למטחים שנפלו עליהם כשהם חסרי הגנה.
בכיתי יחד אתם.
בבוקר היום השני לא היתה בי שום התרגשות, רק סטרס.
אבל איכשהו בקטע לא ברור- שלושת הילדים עלו שוב על האפניים ורכבו באופן אקטיבי (עדיין עם פולסים מלאי ברקסים מצד זוהר), את 2.5 הקילומטר בחזרה לבית הספר. האם זה אומר הוא שהם ראו את פוטנציאל הטוב שנמצא שם והם מוכנים לעשות את המאמץ? אולי.
מכאן החלטנו שאנחנו אוספים חיוכים, עוד מוקדם לסתכל ברזולוציה של יום שלם.
זה משהו שלמדתי מפרויקטים גדולים וריצות למרחקים ארוכים: לפעמים אי אפשר לראות את הקצה. את האנרגיה, האמון בעצמנו והיכולת לאסוף את עצמך ולהמשיך קדימה נקבל רק אם נצליח לחגוג כל הצלחה קטנטנה בדרך.
וכך עשו הילדים וכך עשיתי גם אני ופרק חדש נפתח בחיים שלנו במקום שצריך יום אחד להרגיש לנו כמו בית.
איך המשיכה ההתאקלמות בבית הספר? בהמשך.
אה! ואם תהיתם– כמעט כל דבר שפרקתי הרגיש פתאום מאוד נחוץ וחשוב וכך כמעט כל תכולת הארגזים מצאה את מקומה על הקירות, בארונות וברחבי הדירה שלנו ובאמת באמת נתנה לנו חיזוקית של הרגשה של בית בדירה הקטנה שלנו.
טיפ קטן לסיום:
השיטה של לאסוף חיוכים היא משהו שהעברתי הלאה להרבה משפחות שעברו אחריי, לא רק לדנמרק.
לפעמים כשקשה וכמות האתגרים שאנו חווים ביום אחד היא לא משהו שאפשר לנצח, אלא אם נפרק את היום הזה למיקרו אירועים, שאת חלקם נצליח לנצח ומהם נשאב את הכוח להתקדם. תהיו סלחניים כלפי עצמכם ותעבירו את השיטה הזו לילדים: לא שואלים איך היה היום, אוספים חיוכים.
