ה"מחלקה" הישראלית בקהילה היהודית: שיחה עם עפר בר-לב על חיבורים, זהות וגם הצטרפות

המעבר המואץ של ישראלים לדנמרק הביאה אתה תמורות גדולות מאוד גם בקהילה היהודית המקומית. דברים מאוד מעניינים קורים ונראה שאנו בפתחה של תקופה בה היהודי והישראלי מתחילים להתחבר יחד לסינרגיה שנותנת מענה לגוונים רבים בזהות ובצרכים המגוונים של חיינו.
אחד הדוגמאות הכי משמעותיות לכך לדעתנו, הוא התקן החדש שיצרה הקהילה היהודית לעפר בר-לב, רכז המתנדבים והפעילות הישראלית בתוך הקהילה.
לקחנו את עפר לשיחה קצרה על הרגע המיוחד בזמן, על הדרך שהוא עבר, על התפקיד שלו, על פניה של הקהילה כיום ולאן היא הולכת
והכי חשוב: איך אנחנו הישראלים מצטרפים לקהילה ויוצרים את מה שחסר לנו ולמשפחות שלנו בבית החדש שיצרנו כאן בדנמרק.

הנה הלינק להצטרפות לקהילה היהודית

לפני שנתחיל: כמה מילים על עצמך ועל הדרך שלך לקופנהגן.

אני עפר, אדריכל בשנות הארבעים לחיי, וזוהי תקופתי השנייה בדנמרק, הפעם מבחירה מודעת. בסיבוב הראשון, התקשיתי למצוא עבודה בתחום שלי, ובעיקר, התרחקתי מהקהילות הישראלית והיהודית. הקהילה הישראלית סימלה עבורי את מה שניסיתי להשאיר מאחור, והקהילה היהודית נראתה לי שמרנית וסגורה, לא מתאימה לאדם חילוני כמוני. אבל טעיתי.
בסיבוב השני, החלטתי לשנות גישה. הבנתי שהקהילות הללו הן משאב חשוב. התחלתי להתנדב ולעזור לישראלים חדשים, וגם עניתי למודעה שחיפשה מתנדבים לקהילה היהודית. כך התחיל הקשר שלי עם הקהילה, והבנתי עד כמה טעיתי בהערכה שלי לגביה.

מה היתה הזיקה שלך לקהילה היהודית לפני ה 7באוקטובר?

קצת לפני ה-7 באוקטובר התפרסמה המודעה שקראה לישראלים לבוא להתנדב בקהילה היהודית. עד אז לא ממש ידעתי איך ליצור איתם קשר וזה היה הפתח עבורי. באופן כללי, עוד מהסיבוב הראשון בדנמרק, ידעתי התנדבות נתפסת בדנמרק כדבר מאוד חיובי והחלטתי שכל עוד אני מחפש עבודה, אין שום סיבה שלא אעשה עם עצמי משהו, במיוחד אם התהליך עצמו יתארך.
אומנם עדיין תפסתי את הקהילה בתור שמרנית וסגורה וחששתי קצת כיצד אתקבל בתור גיי, אבל ראיתי פוטנציאל והחלטתי לנסות. הרבה מה להפסיד לא היה לי ובדיעבד זו התבררה כאחת ההחלטות הטובות ביותר שעשיתי פה מאז שחזרנו. 

ספר קצת על קבוצת המתנדבות והמתנדבים שנולדה באופן קוסמי רגע לפני ה7 באוקטובר, מה היה הרעיון, לאן זה התגלגל בפועל ואיך התקבלתם בקהילה היהודית? 

האמת שרוב הקרדיט מגיע לחברת קהילה שהיא ישראלית לשעבר בשם רותי אהרוני. רותי גרה כאן כבר למעלה מ-25 שנים והיא חברה בקהילה היהודית ופעילה פוליטית בועד הנציגים של הקהילה. עם התגברות המהפכה המשפטית בישראל, נוצר גל גדול של ישראלים המתעניינים במעבר לדנמרק והדבר היה ניכר מאוד בקבוצות הפייסבוק של הקהילה. בתוך מספר קטן של חודשים כמות המצטרפים לקבוצה גדלה פי שלוש (לפחות!) ורותי ראתה בגל הזה משהו שחייבים להתייחס אליו. זה היה ברור שאפילו אם עשרה אחוזים יעברו לדנמרק בסופו של דבר, יש פה תהליך דמוגרפי שיהפוך את הקערה על פיה ויכול גם להשפיע על הקהילה היהודית ולכן כדאי להתכונן אליו.
יותר מזה, היא גם ראתה בקהילה הישראלית פוטנציאל להפיח רוח חדשה בקהילה היהודית שמורכבת היום מהרבה מבוגרים. ביחד עם טינה, המנהלת האדמיניסטרטיבית של הקהילה, נפתחה הקבוצה שקיבלה בית ומקום בבית הקהילה היהודית.
הרעיון היה שהמתנדבים יגיעו למפגש שבועי ויעזרו ליצור פעילויות ויוזמות שיחברו ויצרו חיי קהילה תוססים ובעלי משמעות. במפגש השבועי נדבר על הדברים, נעלה רעיונות אבל גם נעבוד עם הגורמים השונים בקהילה היהודית כדי להגשים אותם. במסגרת המפגשים נזכה להכיר את הנפשות הפועלות בקהילה ונלמד כיצד להפעיל אותם ולעבוד איתם כדי לגרום לדברים לקרות.

למפגש הראשון שהתנהל כשבוע וחצי לפני ה-7 באוקטובר הגיעו כ-15 מתעניינים והיה ניכר שיש עניין ורצון לעשות דברים טובים אבל גם להכיר ישראלים אחרים וליצור מקום לכולם. יצאנו לדרך עם רשימה ארוכה וגדושה של רעיונות והרבה כוונות טובות, אבל ה-7 באוקטובר טרף את הקלפים.

אני חושב שיאיר מלכיאור (הרב) היה בין הראשונים שהבין שזה אירוע משמעותי שבו הקהילה תצטרך לתפקד כמערכת תמיכה והוא זה שדחף לפתוח את בית הקהילה כבר בשמיני באוקטובר גם לישראלים, במה שהפך בעצם להיות אירוע הבית הפתוח הראשון שלנו.

לאחר מכן, אנחנו לקחנו את האירוע יותר על עצמנו והתחלנו לארגן את המפגשים השבועיים שנועדו בהתחלה לתת מקום לאנשים להיות ביחד בתוך כל הרע התרחש סביבנו. הקהילה היהודית פתחה את הדלת לכולם, סיפקה חלל בטוח ומאובטח וגם כיבוד ואנחנו לאט לאט ניסינו לשלב יותר תוכן, במיוחד ככל שהזמן עבר ונראה שמפלס החרדה התייצב במה שניתן היה להגדיר בתור איזושהיא נורמה הזויה.  במקביל גם ניסינו להרים עוד יוזמות ולארגן אירועים לחגים (למשל הדלקת נרות לחנוכה) או יוזמות אחרות כמו מועדון חילופי השפה או ערב הנטוורקינג שהיו פרוייקטים אישיים ויקרים לליבי.

זה לא היה קל וגם לא מובן מאליו שאנחנו שם. לצערי היו גם לא מעט גורמים שמרניים וסקפטיים בקהילה היהודית שלא הבינו או התקשו לקבל את הישראלים החדשים שבאים ופועלים בתוך הקהילה היהודית. היו כמה מאיתנו שאף נתקלו באנשים מאוד לא נעימים שהעירו על החוצפה שלנו להשתמש במשאבי הקהילה כשאנחנו כלל לא חברים. 

כמובן שלא כולם הגיבו ככה. היו גם רבים שקיבלו אותנו בשמחה ובזרועות פתוחות ואלו שלא, למדו לסבול את נוכחותנו או למדו להעריך אותנו כשראו את הדברים שעשינו אבל אני לגמרי מכיר בזה שזהו תהליך ארוך שרק התחיל.

מה היה השינוי? אצלך, אצל הישראלים שחיו בעיר ובתוך הקהילה היהודית עצמה

אני חושב שהשינוי הכי גדול הוא בהבנה שיש קשר הדוק בין הקהילות, גם אם יש לפעמים פערי שפה ותרבות. ה-7 באוקטובר הוכיח לרבים, ישראלים ויהודים דנים כאחד, שבסיטואציה כזאת רק אנחנו מבינים מה באמת עובר עלינו. ראיתי אנשים רבים, ואולי גם אני בניהם, שהגיעו לראשונה לקהילה בגלל רצון להיות עם אנשים שמבינים אותם.  שמעתי לא מעט סיפורים של ישראלים ותיקים שנכוו מחברים וקולגות לעבודה שלא הבינו מה עובר עליהם, משכנים שהפסיקו להגיד שלום כי לא ידעו מה להגיד או איך להגיב.
אני חושב שעוד אנשים רבים הבינו שיש לשתי הקהילות לא מעט במשותף וזה בסיס מספיק חשוב כדי לבנות עליו, גם אם זה לא תמיד הולך חלק. 

עבורי הייתה ההבנה שהדברים שמחברים אותנו יכולים להיות חזקים יותר ממה שמפריד בנינו ושיש פה הזדמנות, גם אם נוצרה בנסיבות מזעזעות, לנצל את המצב לטובה. דווקא ברגעים השחורים ביותר, יכול להיות קל יותר ליצור חיבור על רקע משותף, גם אם הוא לא גדול, ולתרום אחד לשני. בתוך כל השחור הזה, הקהילה היהודית פתחה את הדלת לעזור לישראלים ובתוך כך גם לעזור לעצמה.
באיזשהו מקום, הסיטואציה הקשה הזאת הפכה להזדמנות לעשות דברים וליצור אירועים מחברים שאולי, בנסיבות אחרות, לא היו קורים או שלא היו מצליחים כל כך.

מה קרה מאז שהוביל את הקהילה לשכור את שירותיך?

ככל שההתרחקנו מה-7  באוקטובר והעולם שלנו נכנס לשגרה ״החדשה״ כך גם הקבוצה שלנו השתנתה. אם במפגש הראשון נכחו 15 אנשים, לאט לאט דעכנו וירדנו לגרעין של 5-6 אנשים עם הרבה רצון טוב, אבל גם עם הרבה דברים אחרים על הראש. הצד החברתי תפס את מרכז הבמה והיה קצת יותר קשה לעשות תכל׳ס. בדיעבד שאני חושב שפשוט חווינו burnout כתוצאה מהאינטנסיביות ההתחלתית. אנשים פחות רצו להוביל דברים בעצמם והיה קשה יותר לגייס את הקהילות השונות עד שבאוגוסט 24 הקבוצה החליטה להפסיק את הפעילות. 

יחד עם רותי עברנו תהליך של הסקת מסקנות ואחת מהן הייתה שצריך מישהו מתוך הקהילה היהודית שתפקידו להוביל את המתנדבים והוא גם יקבל על כך תשלום. הדבר כבר קיים בתחומים אחרים כמו בבטחון או בפסטיבל התרבות היהודית, אז אין סיבה שזה לא יקרה גם פה, חוץ מאולי תקציב…

בסופו של דבר, נמצא תקציב קטן לנושא, שארית של עודף תקציבי שלא נוצל והנושא הובא לאישור ועד הנציגים של הקהילה כדי לאשר את הקצאת הכסף לטובת התפקיד אותו אני עושה היום בהיקף של 9 שעות שבועיות. זה לא הרבה וזה בהחלט לא מספיק אבל זו התחלה.

מה המשימה שלך כעת? 

הגדרת התפקיד הרשמית שלי מתחלקת לשני חלקים. חצי מהזמן שלי אמור להיות מוקדש לתמיכה בבית הספר היהודי, בכל מה שקשור להורים הישראלים. בעוד שבית הספר אחראי על הצד הפדגוגי ועל הטיפול בילדים עצמם, אני אמור להיות איש קשר לקהילה היהודית ולעזור עם שאלות או בעיות שאינן קשורות בהכרח לבית הספר.  כמובן שאם יש צורך אני גם שם כדי לעזור לגשר בין בית הספר וההורים וגם בין בית הספר והנהלת הקהילה בכל מה שקשור לטיפול במשפחות הישראליות.

החצי השני של התפקיד נוגע להקמה ותמיכה בקבוצת מתנדבים חדשה שתוכל לעזור ליצור ולהפעיל אירועים ופעילויות שיחברו בין הקהילות. אני, מן הסתם, לא יכול לעשות הכל בעצמי במעט שעות שיש אבל בהחלט יכול לעזור לחבר את הקצוות ולהנגיש ידע ומשאבים שיש לקהילה.
מעבר לכך, אני רואה כמטרת על של התפקיד שלי לעשות ככל האפשר כדי לחבר ולגשר בין הקהילות. בעיני זה בעצם המשך מאוד טבעי של שני החלקים הרשמיים של התפקיד שלי.
מאז שהתחלתי את האינטראקציה שלי עם הקהילה היהודית שמתי לב שיש פערים של ידע ותרבות שמובילים לא מעט לחיכוחים מיותרים. אני באמת מאמין ששתי הקהילות הן משאב אחת של השנייה ואם נדע להתגבר על הפערים האלה, אז נוכל ליצור משהו מאוד משמעותי ומועיל לכולם.

איך אתה רואה את העתיד של הקהילה הישראלית והיהודית בדנמרק?

בין אם אנחנו רוצים את זה או אם לא, שתי הקהילות האלו שלובות זו בזו וגם תלויות זו בזו וזה רק ילך ויתחזק. אני באמת רואה פוטנציאל לעתיד שבו שתי הקהילות עובדות יחד ומשפרות אחת את השנייה. הישראלים שמגיעים לפה מביאים איתם דם חדש ורענן וגם הרבה ידע וכוח טכנולוגי שיכולים לעזור ולהרים את הקהילה היהודית. מעבר לזה, יש להם את הידע והכוח לייצר קהילה שהיא חילונית אבל מאוד קשורה למסורת היהודית והישראלית וזה משהו שיכול מאוד לתרום לקהילה היהודית, בייחוד בכל מה שנוגע לדור הצעיר שאולי פחות רואה בדת או באורתודוקסיה משהו שמייצג אותם או מדבר עליהם.

כבר היום חסר בקהילה דור האמצע. הילדים בבית הספר היהודי (אם כלל) והפנסיונרים עוד חברים בקהילה, אבל בין לבין יש ריק. אם הקהילה היהודית לא תצליח למשוך חזרה את השורות שבין לבין, היא תיעלם.
כישראלים אנחנו גרנו כל החיים בקהילה שהיהדות היא חלק משמעותי ממנה, אבל גם מכירה ומכילה רמות ודרכים שונות לשלב זאת בחיים וזה משהו שקצת חסר פה.

אז איזה ערך יודעת הקהילה היהודית לתת למשפחות וצעירים ישראלים שעברו לדנמרק?
לפני הכל ואולי הכי חשוב: יש המון פעילויות תרבותיות בקהילה היהודית שאנחנו כישראלים יכולים לקחת בהן חלק.
הקהילה תומכת במכוון אירגונים שונים שעובדים תחת המטריה שלה ומספקת שירותים שונים ומגוונים. דוגמאות טובות הן מועדון  ״הכוח״ שמספק מכוון רחב של פעילויות ספורטיביות (המרכזית מביניהן היא 'הכוח קופנהגן' מועדון הכדורגל המפואר שפתח קבוצות במגוון גילאים לבנות ובני הקהילה היהודית, פסטיבל התרבות היהודית השנתי שרק עליו אפשר לדבר שעות, ויש כמובן גם את תנועת הנוער 'דרכינו'  ומחנות הקיץ.

אירגוני הנוער הם בעיני מקרה מעניין במיוחד בעיניי, כי הם מתפקדים כמו תנועות נוער ועוזרים המון לחבר בין הנוער הדני והישראלי. זה מקום טוב ובטוח שבו הילדים יכולים לבלות ביחד, להחשף לתרבות אחד של השני וללמוד דברים חדשים. 
אני מכיר ילדים ישראלים רבים שהשתלבו בשמחה בפעילויות הנוער והפכו למדריכים בעצמם, שלא לדבר על הפעילויות הכיפיות, מחנות קיץ ומשלחות מגוונות. 
אם אתם מחפשים לייצר שייכות עבור הילדים שלכם- אני מאמין שזה המקום להתחיל ממנו.

כל אלו הם דוגמאות לפעילויות שהקהילה מארגנת ומשקיעה בהן משאבים רבים שמיועדים גם לאנשים שהם לא חברי קהילה.
מצד שני, אלו חברי הקהילה שנהנים מהטבות והנחות גדולות יותר בגלל שדמי החבר שלהם מאפשרים את קיום הפעילויות הללו מלכתחילה- וכמובן גם להשפיע על התכנים.

יש עוד דברים רבים שישראלים יכולים לקבל מהקהילה היהודית, כמו למשל הידע והנסיון של לחיות ולשמר תרבות במשך 400 שנים כקהילת מיעוט. 
בישראל חיינו כחלק מרוב ואנחנו רגילים להתנהל ככה. אבל בדנמרק, אנחנו חלק ממיעוט וצריך להבין את ההשלכות והמשמעויות של זה. הקהילה היהודית מתנהלת פה כמיעוט כבר למעלה מ-400 שנה בהצלחה גדולה יחסית. זה לא אומר שזה מושלם וברור שצריך למצוא את דרך חדשה שתשלב בין שתי הקהילות או לפחות את המקום הנכון על הסקאלה בין שתי הגישות- אבל זו בדיוק ההזדמנות הנכונה מבחינת תזמון להצטרף ולהשפיע ולבנות את הגשר הזה.

הקהילה היהודית היא גם גוף פוליטי ותקשורתי המייצג את היהודים בפני השלטונות ולכן יש חשיבות להיות חברים בקהילה ובכך גם להיות מסוגלים להשפיע יותר על הדרך שבה זה נעשה ועל ההחלטות שמתקבלות. כבר היום הקהילה עובדת מול השלטונות בנושאים שמשפיעים על הישראלים, בין אם הם חברים בקהילה או לא. 

קחו לדוגמא למשל את נושא האבטחה: מערך האבטחה של הקהילה עובד עם המשטרה וכוחות הבטחון בשיתוף פעולה הדוק וסיפק גם הרבה תמיכה מעשית בהפגנות ואירועים שנערכו בעקבות המלחמה, בין אם הם אורגנו ע״י הקהילה או לא. 

אני חושב שהקהילה היהודית היא גם כלי שיעזור למשפחות ישראליות לשמור על קשר עם השפה העברית, המסורת היהודית והתרבות הישראלית מצד אחד, וכלי לאינטגרציה צד שני. ככל שיותר אנשים יכנסו וינהלו אינטראקציות עם הקהילה היהודית ככה יהיה להם מקום להביע ולשמר את התרבות שאיתה הגענו ולהכיר וללמוד את התרבות שאליה הגענו. ברור לי שזה לא יקרה מהיום הראשון ושיכולה להיות התנגדות מסוימת משני הצדדים, אבל בסופו של דבר זה יקרה ואני רוצה להאמין שזה יעשה רק טוב לכולם.--

מבחינת אינטגרציה, יש ערך עצום בדנמרק לנטוורקינג והקהילה היהודית יכולה לספק את התשתית לכך. לקח לי זמן להגיע להבנה שבישראל אנחנו טווינו את הרשת שלנו כל החיים, מהלידה ועד שעזבנו. זה נפרש על פני תקופה ארוכה שזה הרגיש נטול מאמץ וכאן, אנחנו צריכים לבנות הכל מהתחלה וזה קשה כי יש לנו הרבה דאגות על הראש, מחסומי שפה ותרבות וצורך מובן לתעל את האנרגיה שיש לנו בצורה יעילה. אם יש משהו שלמדתי מהניסיון שלי זה שהאינטראקציה שלי עם הקהילה היהודית עזרה לי לבנות את הרשת שלי בצורה כזאת שהיום אני מרגיש הרבה יותר בנוח, יודע מה לעשות או לפחות למי לפנות עם השאלות, מאשר כשרק הגעתי לפה.

לסיכום ספר קצת על הזמן הנוכחי ולמה כדאי וחשוב שישראלים יצטרפו עכשיו

ה-7 באוקטובר עוד לא מאחורינו. העוצמה אולי דעכה ואולי התרגלנו למצב, אבל עדיין יש מה לעשות וקהילה זה כלי תומך ועוזר בהתמודדות עם טראומה שכזאת. אני חושב שיש גל חדש בקהילה היהודית שמבין, גם אם קצת באיחור או לאט מידי, שהישראלים פה להשאר, שהם צריכים סיוע ושיש ערך להגיש להם לא עזרה. זה קורה לאט (אולי מדי) ואולי לא בהכרח מה שאנחנו מצפים לו אבל זה קורה. 

אני יכול למשל לתת כדוגמה את הקשר בין חברות בקהילה ורישום תלמידים בבית הספר היהודי. זהו למעשה סעיף בתקנון שמחייב שההורים יהיו חברים בקהילה היהודית (בהנחה שהם עומדים בקריטריונים של חברות בקהילה כמובן).
אחרי ה-7 באוקטובר, למרות שבית הספר ״הוצף״ בתלמידים ישראלים חדשים, החליטו בקהילה שלא לאכוף את זה בצורה מוחלטת על מנת לאפשר להקל על ההורים ככל הניתן ולעזור בהתאקלמות. מצד שני, זה גם מוגדר מראש בתור אחריות אישית של ההורים ואין באמת כוונה ״לזרוק״ ילדים החוצה כי ההורים שלהם לא שילמו.
גם כאן הגישה היא מאוד דנית:  זו צריכה להיות יוזמת ההורים לגשת ולהצטרף, מתוך הרצון להיות חלק אמיתי בקהילה, מתוך הבנת הערך שיש לקהילה עבורם ומתוך הבנת הערך שיש להם על הקהילה וגם כמובן ובעיקר על האפשרות להוות  גורם המשפיע על חייהם וחיי הילדים שלהם. 
אני גם מעריך שבשלב מסוים הקהילה גם תזכיר להם ותעודד אותם לעשות את זה.

מה הכריע עבורך את הכף וגרם לך להפוך להיות חבר פעיל ומשלם בקהילה?
אני חושב שבסופו של דבר זו היתה ההבנה שיש לקהילה השפעה על החיים שלי מעצם הבחירה שלי לחיות פה בדנמרק.
ברגע שהבנתי את זה ומתוך הנסיון שהיה לי, נהיה לי ברור שאני רוצה גם להיות מסוגל להשפיע, בין אם זה בפעילות ההתנדבותית שלי או בהצבעה לגופים המנהלים של הקהילה ולבחור את הנציגים שייצגו אותי ואת הצרכים שלי. 

היו לי גם חוויות פחות חיוביות בתחילת דרכי. נתקלתי בהתנשאות של יהודים דנים שלא רצו לדבר איתי לפני שאלמד לדבר דנית או שהעירו לי על שאני לא חבר משלם (לפני שהצטרפתי) ותהו איך אני מעז לנצל את המשאבים שלהם. אני שמח שהתעלמתי מהם. קהילה לא נבנית רק על ידי חברים משלמים. לפני שהצטרפתי כחבר משלם כבר התנדבתי ותרמתי לקהילה במשאבים שיכולתי לתת אבל כן רציתי גם להיות חבר משלם כדי להשפיע. חשוב גם לזכור שקהילה בעצם נסמכת על שתי רגליים: חברי הקהילה ומוסדותיה. הכסף שמשלמים כדמי חבר עוזר לקיים את מוסדות הקהילה ומאפשר את השירותים שהיא מספקת גם לאלו שאינם חברים בה (כמו למשל נושא האבטחה) אבל הוא גם מקנה לכל אחד ואחת מאיתנו כוח להשפיע על איך הדברים יתנהלו לטווח הרחוק וזה חשוב לא פחות.

אני מודע לבעיות שיש גם באופן שבו דברים מתוקשרים בנושא ההרשמה ואני חייב להודות בכנות שגם לי היו קשיים למצוא את הידיים והרגליים במידע שקיים בנושא ולהבין את העלויות הכרוכות בדבר וזה בפני עצמו קצת מרתיע.
זוהי דוגמה מצוינת לפערים שיש בסגנונות התקשורת בין ישראלים לדנים באופן כללי אבל כשמבינים את זה ומסתכלים על הדברים אחרת, זה נהיה הרבה יותר ברור.

בסופו של דבר זה הרבה יותר פשוט ממה שזה נשמע: ישנו תשלום חובה שנתי של 200 קרונות שאינו ניתן להחזר או לניכוי ממס. מעבר לזה, הקהילה מבקשת תרומה רבעונית ונותנת המלצות לסכום הרבעוני בהתאם לגובה ההכנסה.
התרומה הזאת ניתנת לניכוי ממס ובסופו של דבר, אם אתם מצהירים על זה, תוכלו לקבל כמחצית מהסכום חזרה במסגרת סגירת המס השנתית. 

חשוב גם לציין שההרשמה היא אינדיווידואלית ולא משפחתית מחד, אבל ילדים לא משלמים דמי חבר מאידך, מה שהופך את הסבסוד על פעולות הנוער למשמעותי במיוחד.

אני חושב שקצת קצרה היריעה להכנס פה לכל הפרטים הקטנים אבל תמיד אפשר לפנות אלי עם שאלות במייל וגם להצטרפות לקהילה: obl@mosaiske.dk.