מה גורם לאדם לעבור דווקא לדנמרק? ומה גורם לאותו אדם לעשות את זה פעמיים, במיוחד לאחר שהפעם הראשונה הייתה קשה ומאתגרת? אלו שתי שאלות שאני נשאל כמעט בכל פעם שאני מדבר עם ישראלים השוקלים לעבור לדנמרק או שעברו לא מזמן לדנמרק, כשהם שומעים את הסיפור שלי.

עבורנו, דנמרק הייתה הצטרפות מקרים נעימה. תמיד רצינו לעבור לגור בחו״ל וכשבן-זוגי התקבל לפוסט דוקטורט באחד המוסדות בעיר, היה לנו ברור שזו ההזדמנות להעמיד את הרצון הזה למבחן. 

לפני המעבר קראנו על העיר וחקרנו אותה קצת באינטרנט אבל לא יצרנו קשר עם הרבה ישראלים שגרים פה והסתמכנו בעיקר על גורמים באקדמיה להתארגן לקראת המעבר. לכאורה, כל מה שקראנו משך אותנו אל העיר והרושם הדיגיטלי שקופנהגן הציגה היה בהחלט מפתה. באותה תקופה, דנמרק הייתה אחת המדינות היחידות בעולם שאפשרו לזוגות להט״בים להינשא, גם אם אף אחד מבני הזוג אינו אזרח, וזה אכן רק הוסיף לקסם שלה ולמשיכה.

כמה חודשים לפני המעבר עצמו הגענו לביקור ראשון כדי להתחתן (רשמית) ולחפש דירה. עבור שנינו היה זה ביקור ראשון בדנמרק והמפגש עם העיר והאנשים לא אכזב. במשך שבוע חווינו את העיר כתיירים אבל עם המחשבה והידיעה שבעוד מספר חודשים נעבור לגור פה. בשיאו של השבוע התחתנו בבית העירייה בנוכחות ההורים משני הצדדים ואפילו חווינו את זכייתה של דנמרק באירוויזיון בכיכר בית העירייה.

הרושם היה כל כך חזק שההתארגנות למעבר הפכה להתרגשות ולוותה בציפייה גדולה. ציפייה שהפכה קצת עכורה לאורך שהותינו הראשונה פה בדנמרק.

בן הזוג שלי נקלט באקדמיה והחל לעבוד ואילו אני מצאתי את עצמי תקוע.

בתור אדריכל צעיר שזה עתה סיים התמחות קשה ומפרכת בישראל, היה לי קשה לשקול בכלל לעשות משהו אחר חוץ מאדריכלות. מצאתי את עצמי בשוק מאוד תחרותי, בו אני לא דובר את השפה, אין לי קשרים ותיק העבודות שלי שונה מאוד מהנוף המקומי. ניסיתי לא מעט דברים במהלך השהות שלנו, לרבות לימודי השפה, תכנית מנטורים של העירייה ואפילו ללכת עם הרבה חוצפה ישראלית למשרדים ולהציג את עצמי. בסופו של דבר, שום דבר לא באמת עזר וביליתי את רוב השנתיים הללו מובטל עד שהתפשרתי ולקחתי עבודות מהארץ כפרילנס.

בסיבוב הראשון שלנו בדנמרק החזקנו בתפיסה שאמרה שאנחנו לא רוצים יותר מידי קשר עם ישראלים,כבר אז ידענו שכנראה לא נרצה לחזור לישראל. זו היתה גם תקופה בה קהילת הישראלים היתה קטנה יותר וצורות התקשורת הקיימות כיום (קבוצות בפייסבוק/ווטצאפ) כמעט ולא היו או לא תפקדו ממש.

בתור זוג גאה, חילוני לחלוטין, חשבנו שגם לא נמצא את עצמנו בקהילה היהודית המקומית, שהגדירה את עצמה כקהילה אורתודוקסית. אם להיות כן, זו הייתה בעיקר תפיסה שלנו שגרמה לנו לא לנסות בכלל ובדיעבד, זו הייתה טעות.

וכ מצאנו את עצמנו עם קהילה קטנה של אנשים דומים לנו, מלאומים שונים ותרבויות שונות שהגיעו בעיקר לצרכי אקדמיה. זה לא אומר שזה היה רק רע - הכרנו אנשים מקסימים ויצרנו קשרים, אבל משהו עדיין היה חסר ואין ספק שזה לא קידם אותנו במיוחד.

בסופו של יום, השנתיים שבהן גרנו פה בסיבוב הראשון היו לא פשוטות ובודדות, במיוחד עבורי. נסמכנו מאוד אחד על השני, דבר שהקשה עלינו אבל גם מאוד חיזק אותנו כזוג. עבורי זו היתה תקופה קשה, מאתגרת ומדכאת. אין לי צל של ספק ששקעתי בדיכאון במהלך השהות הראשונה פה, ושהקריירה שלי כאדריכל קיבלה מכה בכנף ועדיין מאוד אהבנו את המקום.

ברמה האישית והזוגית, התחברנו מאוד אל המקום, התרבות והשקט. משהו בהתנהלות היומיומית, בנוחות החיים שהייתה לנו (גם כלכלית ועל אף שהייתי מובטל), והאווירה קסם לנו. הניקיון ברחוב, השקט והנימוס היחסיים ואפילו ההתנהלות מול רשויות, לימוד השפה וחיי היום-יום באופן כללי היו שלווים יותר וזה מאוד משך אותנו. 

אחרי כשנה וחצי עמדה בפנינו דילמה. הפוסט דוקטורט של בן זוגי עמד להסתיים והוא החליט לעזוב את האקדמיה. חוסר העבודה שלי והצורך שלו לעשות שינוי קריירה גדול, ביחד עם העובדה שבזמנו לאף אחד מאיתנו לא הייתה אזרחות אירופאית היוו מכשול גדול לאפשרות שלנו להשאר פה. כזוג, החלטנו שעדיף לנו לחזור למקום מוכר שבו יש לנו רשת חברתית חזקה ומשפחה, לקחת שנה-שנתיים התאפס על עצמנו ואז להחליט מה הלאה. וכך, אחרי שנתיים בדנמרק, חזרנו ארצה.

ועדיין, במשך שנים, רצינו לחזור לקופנהגן. למרות כל האתגרים והמהמורות שחווינו, יצר ההרפתקה היה גדול והרגשנו שלא ממשנו את הפוטנציאל שלנו פה. חזרנו לישראל אבל, במובנים מסוימים, הלב נשאר בקופנהגן. 

דיברנו על המקום הרבה, זכרנו את הקשיים אבל גם את הדברים הטובים וקיווינו יום אחד להיזדמנות לחזור. השיבה לקופנהגן הפכה למעין מטרה בפני עצמה, ולמרות שלא תמיד זה היה נראה אפשרי או הגיוני, המשכנו לחלום על זה. לקח לנו 8 שנים ובסוף חזרנו.

על הנסיבות שבהן חזרנו לקופנהגן אני אספר בפוסט הבא אבל הייתי רוצה לנסות לעלות על השאלה שבתחילת הפוסט הנוכחי: ״מה גורם לאותו אדם לעשות את זה פעמיים, במיוחד לאחר שהפעם הראשונה הייתה קשה ומאתגרת?״ עבורנו, התרבות והאופי הדני מעניינים ומושכים. יש פה התנהלות באופן אחר ובזמן אחר שיותר תואמת את האופי האישי שלנו. השקט, הנימוס ואפילו הקרירות מרגישים לנו יותר בבית ממה שהרגשנו בישראל.

קשה לי לתאר את זה במילים. זה הרגיש נכון מהרגע הראשון - אולי קצת כמו אהבה ממבט ראשון. 

אולי הדרך הטובה ביותר אולי שאני אוכל להסביר את זה היא באמצעות סיפורון קצרצר. כשתכננו את המעבר השני, באנו לביקור בעיר. ביקור ראשון מזה 8 שנים. הגענו בשעות הבוקר המוקדמות למלון, הנחנו את המזוודות בחדר ויצאנו לחפש לנו בית קפה לשתות קפה ולאכול BMO דני כמו שצריך (Bolle Med Ost). בית הקפה שמצאנו שכן במרחק הליכה קלה של 7 דקות מהמלון בו לנו והאוויר הקריר של סוף מרץ חדר לי לריאות וגרם לי לחייך. בבית הקפה ישבנו מותשים מהנסיעה הארוכה אבל הרגשתי שהחיוך לא יורד לי מהפנים וראיתי גם את בן זוגי מחייך כמו שלא ראיתי אותו מחייך כבר הרבה זמן. זה פשוט הרגיש נכון.

ברור לי שהחוויה היא אישית שלי ולא כל אחד בהכרח מרגיש כמוני או מתחבר לסיפורים שלי. אם אצליח לגרום, אפילו למישהו אחד, להרגיש טוב עם החוויה שלו פה, ואם אצליח לתרום מניסיוני וחוויותי - דייני.