לכבוד חגיגות סיום השנה הראשונה שלי בקופנהגן החלטתי להרשם למשחה התעלות המתקיים בעיר כל שנה בסוף אוגוסט. בשנה שעברה עוד הייתי על תקן חצי תיירת בהלם, והמשחה הנ"ל היה רחוק ממני מרחק שנות אור. במקרה הגעתי באותו בוקר שבת שמשי לסיור מודרך בעיר וכך יצא שצפיתי, בלי להתכוונן מראש, בעשרות אנשים צפים במים ומתקדמים בהנאה. הנאה? היה לי קשה לדמיין את עצמי שוחה יחד איתם במים הקרים ונהנית. עוד הייתי עמוק בתוך סידורי המעבר, והקפיצה לשיטוט בעיר עם חבר טוב שקפץ לביקור מלונדון, היתה כמו אויר לנשימה. אז מה פתאום שאקפוץ למים?

מזה כמה שנים אני מתכננת לקרוא את הספר "לקפוץ למים" שכתבה פיסיכותרפיסטית אדלריינית בשם אנאבלה שקד. זה ספר שעוסק בהמנעות ודחיינות, וכיאה לשמו, מציע דרכים יעילות להתמודד איתן או במילים אחרות, לקפוץ למים שהחיים מזמנים לנו. אבל מסתבר, שכדי ללמוד לעשות זאת צריך אשכרה לקרוא את הספר, ולא מספיק רק להתכוון לקרוא אותו. אז פינקתי את עצמי ורכשתי גרסת און ליין של הספר הנ"ל, וכך הוא הולך איתי לכל מקום בנייד, וכבר אין תירוצים.

נכון לכתיבת שורות אלו קראתי 54% מהספר ואני חצי מוכנה להתחיל להתמודד עם התופעה הכל כך אוניברסלית הזו ולדמיין את עצמי קופצת למים בטמפרטורה של 18 מעלות, בשישי האחרון של חודש אוגוסט, בשעה שבע בערב, עם עוד מאות אנשים שבחרו כמוני. ושלא תבינו לא נכון, מאז הקורונה אני שוחה בבריכה פעמים בשבוע. זה לא המאמץ זה הקוררררר. בכל זאת, אני לא דנית והגוף שלי לא רגיל לרמות קור כאלו.

אחד הדברים הכי משמעותיים שפגשתי בספר ואני בוחרת לקחת איתי למסע שלי, הוא נקודת המבט האופקית. מה הכוונה? החינוך שרובינו גדלנו עליו מעודד נקודת מבט אנכית, תחרותית, השגית, כזו שעסוקה רוב הזמן בהשוואות לאנשים בסביבתינו הקרובה, אבל גם הרחוקה, זו שמתקיימת ברשתות החברתיות. אנחנו שואפים ליותר. טוב יותר. חזק יותר. יותר מעמד. יותר כסף. להיות יותר מאושרים. ובכל רגע נתון מה שיש הוא לא מספיק. למה? כי תמיד אפשר יותר. אם אני שוחה פעמים בשבוע בבריכה, זה לא מספיק, אפשר לשחות 4 פעמים בשבוע ואפשר גם לשחות 2000 מטר במקום רק 1000. ושלא תבינו לא נכון, לשאוף ליותר זה נהדר וחשוב וחיוני להתפתחות שלנו. אבל זה נכון כל עוד היותר הזה הוא באמת בר השגה עבורינו. מה שקורה שלפעמים היותר כל כך גבוה, שמראש אנחנו מוותרים לנסות להגיע אליו. למה? כי אם ננסה ברור שנכשל. אז הרבה יותר קל לספר לעצמינו סיפור שאם רק היינו מנסים היינו אולי מצליחים להיות אשת הברזל. הסיפור הזה מתחזק את הערך העצמי שלנו, אבל בפועל אנחנו נמנעים ולא עושים. אני למשל, אולי יכולה לשחות במי התעלה הקרים עם קבוצת שחיינים דנים שהכל קטן עליהם, אבל בפועל אמשיך לשחות רק בבריכה המחוממת. כי למה לי להרגיש נחותה ביחס אליהם? בבריכה המחוממת אני חזקה, וטובה ומהירה. אני באיזור הנוחות החמים שלי וטוב לי. האמנם? נקודת המבט האנכית לכאורה מושכת אותנו למעלה, בפועל היא משאירה אותנו לדשדש בביצה החמימה ולהפנטז על יותר.

לעומתה, נקודת המבט האופקית, שרובינו לא גדלנו על ברכיה, מעודדת התקדמות והתפתחות ביחס לעצמי. היא לא עושה השוואות והיא גם אינה ביקורתית. זו נקודת מבט אמיצה שמבקשת לעודד אותי להיות הגרסה הכי טובה של עצמי. לא יותר מאחרים. זו נקודת מבט שמעודדת שיתוף פעולה ותנועה במסע החיים לצד אנשים, לא מתחתם או מעליהם. היא מבקשת ממני להתבונן על עצמי ועל העולם סביבי בעיניים מיטיבות ולהודות על מה שיש, מבלי לדכא את השאיפה להתפתח.

אז נרשמתי למקצה הקצר ביותר של המשחה בתעלות, 1000 מטר, יחד עם אהובי וילדיי. הם ויתרו בשבילי על מקצה 2000 מטר כדי שנוכל ארבעתינו לשחות יחד. קניתי חליפת שחייה רטובה ותליתי אותה בארון. בינתיים אני מתאמנת בבריכה ובהדרגה עולה מ 500 ל 700 עד שאגיע ל 1000 חתירה. בתחילת אוגוסט אני מתכננת להתאמן בתעלה כדי להתרגל לשחות עם החליפה הצמודה. אני יודעת שזה שווה את זה, גם אם יהיה קרררר.

ומה אתכם?

מה הגרסה הכי טובה של עצמכם?

מזמינה אתכם לבוא לעודד אותי,

במים או מעבר לגדר.

כי כדי להיות הגרסה הכי טובה שלי,

אני צריכה גם אתכם שם איתי.