מאמר דעה מאת ראשת הקהילה היהודית בדנמרק: המלחמה במזרח התיכון לא צריכה ליצור קיטוב בדנמרק

נכתב על ידי אינה רוזן, ראשת הקהילה היהודית וסוציולוגית של דתות
תורגם לעברית על ידי עפר בר-לב
פורסם ב- 1 באוגוסט, 2025

40 שנה לאחר פיגועי הטרור שכוונו, בין היתר, נגד בית הכנסת בקופנהגן, האנטישמיות גוברת במהירות. לסכסוך בעזה ולתנועת "פלסטין החופשית" יש פוטנציאל רדיקליזציה זהה לזה של ארגוני הטרור הפלסטיניים בשנות ה-70 וה-80. אנו רואים אנשים אשר, באמצעות רשתות חברתיות, אקטיביזם אמנותי ופוליטי, נותנים לעצמם להיסחף.

נכחתי כשהטרור פקד את דנמרק. זו הסיבה שההקצנה של הדיון מפחידה אותי.

טרור הוא יותר מאשר התקפה על הקורבנות הישירים. טרור הוא התקפה על יסודות החברה, על האמונה שאנחנו יכולים לחיות יחד בבטחה ובחופשיות, ולהתמודד עם ההבדלים בינינו. טרור מבקש ליצור פחד, פילוג וחוסר אמון. לכן, טרור הוא מתקפה על כל החברה הדמוקרטית שלנו ועל הערכים שאנו מקיימים.

לפני 40 שנה, דנמרק התעוררה לפתע למציאות זו.

ב-22 ביולי 1985, שתי פצצות התפוצצו בקופנהגן בפיגוע מתואם של ארבעה מהגרים ערבים שחיו בשוודיה. הם נסעו ברכבת לקופנהגן במטרה היחידה להפציץ את בית הכנסת של הקהילה היהודית בקרוסטלגאדה (Krystalgade), את חברת התעופה האמריקאית נורת'ווסט אוריינט בתחנת ווסטרפורט, ואת חברת התעופה הישראלית אל על מעבר לפינה.

הפצצה שיועדה למיקום האחרון, לעומת זאת, הושלכה לתעלת קופנהגן כאשר אחד המבצעים קיבל רגליים קרות. הפצצה נשלתה בטעות על ידי סיור בנמל בניוהבן לפני שהספיקה להתפוצץ. הצעיר שפעל באותו יום לפני ארבעים שנה ושלה את הפצצה הוא עדיין אדם אמיץ. הוא מנהל המבצר, המכונה בפי העם בית הספר קרוליין, שם ילדים יהודים הולכים לבית הספר תחת הגנה מסיבית. הגנה דווקא מפני טרור. שתי הפצצות האחרות התפוצצו באותו יום לפני ארבעים שנה. מתקפת הטרור הראשונה של דנמרק בתקופה האחרונה.

הפצצה בקריסטלגאדה גרמה נזק עצום. למרבה המזל, גן ילדים בבניין סמוך היה בסיור באותו יום. הדברים היו יכולים להיגמר רע מאוד אילו היו נמצאים בבניין. הפיצוץ היה כה עוצמתי עד שחלונות בית האבות היהודי בחצר שמאחורי בית הכנסת בקריסטלגאדה התפוצצו. זה היה אותו בית אבות, Meyers Minde, שבו עצרו וגירשו הנאצים יהודים קשישים לטרזינשטט 42 שנים קודם לכן.
באורח פלא, איש לא מת, אם כי רבים נפצעו.

לרוע מזלו, ראצ'ד חמדי בן ה-27 מאלג'יריה לא נמלט. הוא היה תייר תמים שרכב על אופניים ליד נורת'ווסט אוריינט בדיוק כשהפצצה התפוצצה. חמדי נפגע בים הלהבות; 85 אחוזים מעורו נשרף. עובר אורח אקראי שנשללו חייו.

בסך הכל נפצעו 27 בני אדם בפיגועים באותו יום. 27 אנשים אקראיים שפשוט חיו את חייהם בקופנהגן. ורבים אחרים שנפגעו באופן משני מהטרור. אנשים רגילים, כולל חמדי, שהגיע לקופנהגן כדי ליהנות מהקיץ, הפכו לקורבנות אקראיים של סכסוך בינלאומי שלא היה להם שום קשר אליו.

גורלם ממחיש את הציניות של הטרור. אנשים אקראיים במקומות אקראיים הם מטרות לגיטימיות עבור הטרוריסט. מדובר במפגן ראווה, שרירותי לכאורה, שמסתיר פיגועים שתוכננו בקפידה. ובפחד שמתפשט כמו אדוות במים בקרב כולנו.

מאוחר יותר באותה שנה, עסק יהודי בקופנהגן נפגע מהצתה. גם זה לא היה צירוף מקרים. אלה היו פיגועים מתוכננים שבוצעו על ידי טרוריסטים שייצאו מאבק מהמזרח התיכון לרחובות דנמרק. לאורך שנות ה-70 וה-80, דנמרק חוותה כיצד רדיקליזציה בינלאומית הכתה שורש על אדמת דנמרק כטרור מקומי.

ידועה במיוחד היא כנופיית בלינגגאדה (Blekingegade). אידיאליסטים דנים שעברו רדיקליזציה על ידי ארגונים פלסטיניים כמו החזית העממית לשחרור פלסטין, ובאמצעות עבודת הסולידריות שלהם ביצעו בסופו של דבר מעשי שוד, סחר בנשק ופעולות פליליות למימון טרור בינלאומי. הם ראו את עצמם כשודדים פוליטיים, אך מעשיהם היו טרור: מתקפה על יציבותה וביטחונה של החברה הדנית. אפילו כיום, עשרות שנים לאחר שיא פריחתם, כנופיית בלינגגאדה ממשיכה לכסות מי מהם ביצע את רצח קצין המשטרה בן ה-22 שאיבד את חייו בשוד אלים של סניף הדואר בקובמגרגאדה (Købmagergade) בקופנהגן.

כנופיית בלינגגאדה, ששיתפה פעולה עם החזית העממית לשחרור פלסטין, החזיקה קלסר עם שמותיהם וכתובותיהם של 400 יהודים דנים. הם ממחישים את הסכנה שביבוא סכסוכים בינלאומיים ורדיקליזציה של אזרחים דנים. הסכנה שבסילוף הסולידריות עם מטרה ספציפית לקבלה של אלימות וטרור.

הטרור עצמו בשנת 1985 היה מזעזע, ותגובת הרשויות הייתה מבולבלת. הם לא רצו להתעמת ברצינות עם העובדה שדנמרק הקטנה והבטוחה עלולה להפוך לבמה לטרור בינלאומי. תגובה שלא התייחסה כראוי לדיון על מה שזה עושה לחברה כאשר קבוצות מסוימות חוות מעבר חלק מגישה לפעולה, מנקודת מבט לרדיקליזציה, שבה מטרת הפרט מצדיקה את האמצעים.

הם לא ראו שזה חתרני עבור החברה, ושלרשויות האחראיות יש אחריות מיוחדת להיות ברורות לחלוטין: לא משנה כמה אצילי הפרט חושב שהמטרה היא, היא אינה נותנת לגיטימציה לאנשים לפנות לאמצעים אלימים.

מתקפת הטרור בשנת 1985 הייתה סימן מבשר לטרור הגלובלי שאנו מכירים כיום. ארגוני טרור - במקרים אלה עם שורשים פלסטיניים - כבר הבינו באותה תקופה שמאבקם הוא סחורה שניתן לייצא. הם יכלו להקצין אוהדים באירופה ולהשתמש בהם כדי לבצע פיגועים הרחק ממוקד הסכסוך.

אסטרטגיה זו שוכללה והוגברה מאוחר יותר באמצעות האינטרנט והרשתות החברתיות, היעילים במיוחד בהפצת מסרים ובהקצנה של אנשים. הטרור הפך מבוזר, אך לא פחות מסוכן. להיפך.

בלילה שבין ה-14 ל-15 בפברואר 2015, הטרור פגע שוב בקופנהגן. גבר רדיקלי בן 22 תקף לראשונה את Krudttønden (בית תרבות באוסטרברו), שם ירה לעבר משתתפים באירוע בנושא חופש הביטוי. מפיק הסרטים פין נורגארד נהרג וכמה שוטרים נפצעו. לאחר מכן הוא תקף את בית הכנסת בקרוסטלגאדה, אותו מקום שנפגע 30 שנה קודם לכן. כאן הוא הרג את השומר בן ה-37, דן אוזן, שהיה בתפקיד בטקס בת מצווה עם 80 משתתפים. שישה שוטרים נפצעו בשתי ההתקפות.

הייתי במסיבה בעצמי ואני זוכרת בבירור כמה בציבור רצו להמעיט בערכו של המעשה ולהגדירו כפעולות אקראיות של אדם חולה נפש. אבל העובדה היא שלאדם הייתה אג'נדה דתית-פוליטית ברורה ומוצהרת. הוא רצה להרוג את חופש הביטוי. הוא רצה להרוג יהודים דנים. הוא הרגיש צודק. המטרה מקדשת את האמצעים.
המחבל נורה למוות על ידי המשטרה. כ-500 איש נכחו בהלווייתו!

הפיגוע בשנת 2015 הראה כי איום הטרור נגד דנמרק לא נעלם. להיפך. הטרוריסט קיבל השראה מפיגועי טרור בינלאומיים, כולל הפיגוע בפריז על המגזין הסאטירי שארלי הבדו והפיגוע שלאחר מכן על סופרמרקט יהודי במקום אחר בפריז. הטרוריסט תכנן את הפיגועים שלו כחלק ממלחמת קודש עולמית.

אך היה הבדל מהותי בתגובת החברה בשנת 2015 בהשוואה ל-1985. בעוד שהרשויות בשנת 1985 הכחישו את האיום, הפעם הן הגיבו בפיתוח הבנה הרבה יותר מבוססת של אופיו הגלובלי של איום הטרור והאמצעים שעל המדינה להשתמש בהם כדי להגן על אזרחיה. אלפי אנשים השתתפו בטקס האזכרה לאחר הפיגוע, וראש הממשלה הצהיר בבירור כי לטרור אין מקום בחברה הדנית. דנמרק למדה שלא ניתן להתעלם מטרור.

הממשלה, הפרלמנט הדני והרשויות התייחסו וממשיכים לקחת את האיום ברצינות רבה. המשטרה הגבירה את ההגנה על אובייקטים מאוימים, כולל מוסדות יהודיים בפרט. ישנה הכרה כי טרור אנטישמי הוא מציאות שגם בדנמרק אנו נאלצים להתמודד איתה.

כיום אנו רואים שוב את אותם דפוסים. מלחמה במזרח התיכון לא צריכה לקטב את דנמרק. להיפך, אנחנו כאן בדנמרק צריכים להוביל ולהראות דרך אחרת. אף אויב גרוע ביותר של אף אחד לא ראוי לסבול את העינוי של להיות נתון תחת אדוני מלחמה ג'יהאדיסטים כמו חמאס או חיזבאללה. אבל ארגוני הטרור הפלסטיניים הללו, בעזרתם הטובה של תנועות אסלאמיסטיות אחרות, שוב ייצאו את מאבקם לשאר העולם.

אנו עדים לא רק למלחמה אלימה ומצערת עם עלויות אזרחיות גדולות, אלא גם לקיטוב ולאכזריות בחלקים מהשיח הציבורי בדנמרק. אנו עדים למעבר חלק בחוגים מסוימים מאהדה למטרה ספציפית אל הצהרות תוקפניות יותר ויותר, דרך דברי שטנה למעשים של שנאה. זה קורה לנגד עיניהם של, יש להניח, הרוב הגדול של האזרחים שבאמת לא רוצים את הקיטוב והרדיקליזציה בחברה שלנו.

אנו רואים את התפשטות האנטישמיות ואת האדרת ארגוני הטרור בשם הקדוש של המטרה. אנו רואים רטוריקה שמעניקה לגיטימציה לאלימות. אנו רואים מה שהייתי מכנה פיצוץ אמיתי של שנאת יהודים מבוטאת ומעשית. לאחרונה, קבוצת פעילים באומאו, בשבדיה (Umeå) הביעה את אהדתה לפלסטינים על ידי תליית בובות שלובשות בגדי מחנה ריכוז. כי 'רצח עם הוא רצח עם הוא רצח עם'.

העולם איבד שישה מיליון יהודים, בין רבע לחצי מיליון צוענים, עשרות אלפי הומוסקסואלים ומספר בלתי נתפס של אחרים בשואה, שם לגרמנים הייתה אג'נדה מפורשת מאוד להשמיד את האנשים האלה. המעשה  הזה ראוי לגינוי מבחינה מוסרית וכנראה גם פשע שנאה בלתי חוקי, הנחקר כעת על ידי המשטרה השוודית.

״להטוטן״ דני ידוע כותב בפומבי בפייסבוק: "המשבר הזה הולך ליצור את האנטישמיות הפרועה ביותר - והפעם עם סיבה טובה", ובכך נותן לגיטימציה טהורה וגולמית להשליך את עצמך לאנטישמיות הפרועה ביותר, תהיה משמעותה אשר תהיה. עבורנו היהודים, זה נשמע מסוכן.

אנו רואים שמוסדות תרבות, במובן המורחב ביותר של חופש הביטוי, מכינים את הבמה לשחקנים המשתמשים גם ברטוריקה אלימה בשם הקדוש של המטרה. רטוריקה אלימה נוטה ליצור לגיטימציה סביב מעשים אלימים. בשנה שעברה, ביתה של משפחה יהודית נפגע מהצתה - הד של 1985, המראה באיזו קלות דפוסים ישנים יכולים לצוץ מחדש.

הסכסוך בעזה ותנועת "פלסטין החופשית" כיום טומנים בחובם את אותו פוטנציאל רדיקליזציה שראינו עם ארגוני טרור פלסטיניים בשנות ה-70 וה-80. אנו רואים אנשים אשר, באמצעות מדיה חברתית, אקטיביזם אמנותי ופוליטי, נסחפים על ידי השקפת עולם שבה אלימות נגד יהודים מקבלת לגיטימציה כ"התנגדות".

זהו אותו דפוס שהקצין את כנופיית בלינגגאדה והיווה השראה לטרוריסטים ב-1985 וב-2015. כאשר הגבול בין ביקורת לגיטימית לשנאה מטשטש, כאשר ארגוני טרור מוצגים כלוחמי חופש, אז נוצרת קרקע פורייה לאלימות. גם בדנמרק.

חייב שיהיה מקום לזעם ומעורבות פוליטית בעד ונגד מטרות בחברה שלנו. אסור שיהיה דיון על כך, ולמרבה המזל, זה גם מה שמאפיין בעיקר את רוב אלה העוסקים בנושא הפלסטיני.
אבל כאשר מפגינים צועקים "מהנהר אל הים", כאשר מעשי הטרור של חמאס זוכים לתפארת, כאשר קריאות לאינתיפאדה נשמעות ברחובות דנמרק, בפסטיבלים וכנראה בקרוב בווגה, שם תופיע פעמיים בספטמבר הלהקה האירית הקיצונית Kneecap, אז הגיע הזמן לעצור. מה שמתחיל כזעם וסולידריות עם מטרה מסוימת מעוות על ידי חלק לכדי אלימות נגד אזרחים.

דרוש רק מחבל רדיקלי אחד כדי ליצור מוות והרס ברחובות דנמרק. עם זאת, כל אדם שתרם ללגיטימציה חייב להסתכל לעצמו בעיניים ולהודות שהוא הוסיף שמן למדורה. אנשים סבירים, ללא קשר לעמדתם הפוליטית, יהיו חכמים אם ידברו נגד רטוריקה כזו. כי ההיסטוריה מראה לנו שהדרך מרדיקליזציה פוליטית לאלימות יכולה להיות קצרה יותר ממה שאנחנו חושבים. זה מזיק לדמוקרטיה החופשית והליברלית כאשר אנשים חשים זכות ייחודית לעשות את הצעד מגישה לפעולה ולפגוע באנשים אחרים. זה מזיק, וזו אחריותו של כל אדם לעצור את זה כשאנחנו רואים את זה קורה.

אם מישהו היה חושב שגלובליזציה של האינתיפאדה מובנת, ובהגדרה חייבת לדרוש פעולה כדי לזכות באהדת העולם ובתמיכתו, אז אפשר היה להתחיל עם עצמו: האם היה אדם לוקח על עצמו, במסגרת שירות קדוש למטרה, לפצוע או להרוג ביום אקראי, במקום אקראי בדנמרק? האם המטרה מקדשת את הקורבנות?

רוב האנשים כנראה היו אומרים לא ומחפשים פתרון אחר. אם אמרו לא לטרור כפתרון, אזי נדרש מוסרית לומר גם לא להלקאה הרטורית שמתרחשת כעת.

אם אינך מאמין שהמטרה מקדשת את האמצעים, אז אינך יכול להסתובב ולקרוא לאינתיפאדה עולמית, שהיא בהגדרה התקוממות אלימה. טרור אינו נוגע רק לקורבנות הישירים, גם אם אובדנם בלתי נסבל. טרור נועד להרוס את האמון בינינו, ליצור פחד וחוסר אמון. כאשר יהודים כבר לא מרגישים בטוחים כשאנחנו צריכים שוטרים חמושים מול המוסדות שלנו, זה לא נוגע רק לאוכלוסייה היהודית הדנית.

מדובר בסוג החברה שנקבל אם לא נעצור את תומכי הסוגיה הבודדת לפני שהם הופכים ללוחמים הפועלים למען הסוגיה הבודדת. משום שטרור עוסק בערעור הערכים המשותפים שלנו. כאשר אנו מתחילים לקבל את העובדה שקבוצות מסוימות "ראויות" לתקיפה מילולית או פיזית, כאשר אנו מנרמלים שנאה ואלימות, יסודות החברה הדמוקרטית שלנו נשחקים.

לכולנו יש אחריות משותפת לשמר חברה שבה לטרור אין קרקע פורייה. זה כרוך באחריות האישית לדחות באופן פעיל ומילולי את כל הניסיונות להכשיר אנשים הפונים לאלימות למען מטרתם המועדפת. משמעות הדבר היא תמיכה בערכים הדמוקרטיים המשותפים שלנו, גם כשזה קשה. כל אחד מאיתנו חייב להיות מסוגל לעשות זאת כדי לשמור על הסדר החברתי שלנו.