פוסט יומולדת
יומולדת 52, ציינתי בסוף השבוע החולף. לכאורה, שום דבר מיוחד.
לא עגול, לא חגיגי, לא מספר ראשוני, סתם נ״צ באמצע החיים.
באותו יום ממש הרגשתי בר מזל במיוחד, וקיבלתי (יחד עם כל עם ישראל…) מתנה מרגשת במיוחד - ארבע חיילות שחזרו משבי החמאס.
ארבע התצפיתניות הגיבורות שחמאס חשבו שיהיו ניצבות בקרקס שלהן, היו בדיוק ההיפך - גיבורות, מחייכות, מנצחות וגיבורות במלוא מובן המילה.
בתור אבא לארבעה, אני לא מסוגל לתאר ולדמיין את התופת שחווים ההורים שילדיהם נחטפו ובשבי החמאס. המלחמה העיקשת שלהם להחזרת האהובים שלהם, חלק מהרקמה האנושית הישראלית, היא קורעת לב מחד, ומעוררת השראה מאידך. בעיקר מפחיד איך עמדה אנושית פשוטה, של אהבת הורים שאינה תלויה בדבר, ופחד מוות על האהובים שלהם, הפכה לעמדת התנצחות פוליטית.
ולרגעים, הרגשתי גם ביש גדא באותו יום, כשניערתי את השמיכה בציפה החדשה והעפתי את המנורה בחדר השינה הישר על הראש שלי. פציעה מטופשת שאתה גורם לעצמך יכולה להיות כואבת, וגם לפעמים פדיחה משעשעת…
אבל בעיקר הרגשתי הכרת תודה.
על רגעים שלווים ועוגת יומולדת בחיק המשפחה הגרעינית, שהבת הצעירה שלנו קוראת לה ״המשפחה הצימוקית״; על האפשרות להקדיש כמעט שעתיים לעצמי ולרכב על הטריינר שלי 52 ק״מ לכבוד היומולדת; על האפשרות לשפצר קצת בבית, ולעשות את הסביבה שלנו קצת יותר נעימה; על חברים ספונטניים שקפצו לבקר ולהגיד מזל טוב.
בתמונה אני חוגג עם האהובים שלי יום הולדת 52, באולבורג, דנמרק, עם עוגת שוקולד ודגל…
בואו נפתח רגע סוגריים על הדגל…. בישראל הוא מלא פאתוס, מטען היסטורי, מדינתי, ותחושות לאומיות. בדנמרק, הנפת דגל היא משהו אישי ופרטי ומשמש לציין אירוע, שמחה, חגיגה אישית. אצלנו במשפחה ״ילד היומולדת״ יכול לקבל את הדגל לכל היום, שמתחיל בהשכמה עם העוגה והמתנות שבדרך כלל אנחנו פותחים איתם את היום.
אז מה בעצם רציתי להגיד כאן היום?
לציין את היום שלי, ולהזכיר לעצמי כמה חשוב ומועיל לי להיות בתדר של הכרת תודה. להוקיר רגעים של נחת, שמחה, שלווה ואהבה - כמה הם לא מובנים מאליהם…. לחגוג ככל הניתן כל רגע בחיים, כי אין על החיים האלה.
