עקב העבודה שלי, מצאתי את עצמי נוסע לאוקראינה.
אמל״ק: בדיעבד, נסיעת העבודה הפכה למסע בזמן, מוזמנים להצטרף…

הדרך מתחילה, בשבילי, כרגיל, בשדה התעופה הכי טוב בעולם - באולבורג. השדה הקטן והאינטימי תמיד מסביר פנים, ואף פעם לא לוקח יותר מרבע שעה להגיע מהחנייה לגייט. טיסה, רגילה, קונקשן באמסטרדם, מרגיש כמו אירופה, בשנת 2025.
נחיתה בוורשה, בירה מגניבה, עם קו רקיע מודרני מיתמר לשמיים.
הרכבת משדה התעופה חדישה, נקייה, מטופחת, מחוברת ישירות לטרמינל, והנסיעה בה נעימה לגמרי. 

יורדים בתחנת הרכבת ורשה-מזרח, עם הפנים לכיוון המשך הנסיעה…
הטרמינל גדול, אבל מרגיש כאילו חזרנו כמה שנים אחורה בזמן…
מסביבו בתי שיכונים ״סובייטים״ למראה, שמזכירים לי את חולון, בת ים של שנות ה-80 וה-90… 

בטרמינל הרכבות הגדול כמה מזללות כמו מקדונלד׳ס, KFC ואפילו בית מרקחת של סופרפארם…. רק הרציפים והמעברים התת קרקעיים אליהם בנויים מבטון אפור, מלוכלך וקצת מדכא. 

רכבת האקספרס לקייב מתחלקת לשניים. החלק הראשון, בפולין, סביר למדי, לא מתקדם, אבל גם לא מרגיש ענתיקה.הזרים בדרך כלל יושבים ב״מחלקה ראשונה״ עם מושבים מסומנים, שקעי הטענה לחשמל ו- USB, מקום למזוודות מעל הראשים, ועשרים סנטימטרים בין הברכיים לנוסע שיושב ממול…
אחרי שלוש וחצי שעות מגיעים לעולם אחר, וממש למאה אחרת, בזמן עבר. 

החלק השני מתחיל בחלם (העיר המיתולוגית של ה״חכמים״ מהבדיחות העתיקות…)בתחנת רכבת, אין כלום חוץ מרציפי רכבת. הבניין היחיד שהיה בה, המקום של הטרמינל, כבר לא קיים.  הוא סגור בגדר, לבנייה מחודשת,

ובמקומו שמו מבנה יביל למשרד ושירותים. השירותים עולים על גדותיהם, סתומים, והריח לא ראוי לתיאור (כצפוי…).
המתנה לרכבת ההמשך קורית בחוץ, על הרציף הפתוח, בקור כלבים מושלג.
המזל הוא שהרכבת היא פולנית,  אז היא מחכה כבר בתחנה ואפשר לעלות עליה מוקדם להתחמם ולהתארגן בקרון מחלקה ראשונה - שתי מיטות דרגש צנועות  ושולחן קטן ביניהם… יש קצת מקום לדחוף את המטען מתחת לדרגש. מי שנוסע בלוויית מישהו שמכיר (כמוני…, למזלי ושמחתי), מתארגן מראש על משלוח של אוכל לתחנה (אחרת, הסנדביץ שסחבת מוורשה יהיה הדבר היחיד שתאכל עד למחרת בקייב…)

הדרגש מוצע, סדין נקי לבן וסט מגבות. מחכים לנוסעים עם בקבוק מים קטן. הרכבת מחוממת בתנור עצים שבוערת בו אש בכל קרון. 

הלילה ירד מזמן, חשוך וקר, והמסע מזרחה אל תוך הלילה מחזיר אותנו (לפחות בתחושה שלי…) לאמצע המאה ה-20. אחרי חצי שעה הרכבת מגיעה לגבול, ונעצרת לחלוטין לביקורת דרכונים

שלוקחת שעה בצד הפולני. שוטרי הגבול עולים לרכבת לביקורת, עוברים בין הקרונות, בידיהם טאבלטים ומסופים לסריקה אלקטרונית של הדרכונים. מפתיע, ממש מודרני.  לבסוף, כבר אמצע הלילה, הרכבת חוזרת לנסוע, רק כדי לעצור שוב אחרי זמן קצר וקילומטרים ספורים. אנחנו עוצרים לביקורת גבולות בצד האוקראיני.
המסע אחורה בזמן נמשך…

כאן כבר אין מסופי ביקורת גבולות בטאבלט, והדרכונים נאספים, נלקחים על ידי שוטרי הגבול, ורגעי המתח מצטברים עד שהם מוחתמים ומוחזרים.  זה לקח בערך שעה, היתרון הגדול של הנתיב הזה שבחרנו הוא שההמתנה מתבצעת כשהנוסעים בתוך הרכבת
(עדיף בהרבה מבחוץ, בקור של 7-…).

תחנות הרכבת בדרך ברובן עתיקות, חשוכות ושוממות, מסביב שלג וקור, חוות בודדות שנראות כמו נלקחו מסרטי מלחמה עתיקים (אוקיי, זו המציאות באוקראינה גם היום) ויערות מושלגים,

התחושה היא של עמוק באמצע המאה ה-20…

שמות המקומות בפולין ובאוקראינה שאני רואה חולפים על המפה (כשיש קליטה ונתונים סלולריים…)
אני זוכר מההיסטוריה ומהמסע לפולין ״עדים במדים״.
אני מצליח לישון קצת על הדרגש, באוזניים מוזיקה ואוזניות מנטרלות רעש… גם המיית הרכבת המשקשקת על הפסים חדגונית ומרדימה, זה עוזר.

ככל שמעמיקים מזרחה ומתקרבים לקייב, פסי הרכבת משתבשים, הנסיעה הרבה יותר מטלטלת ומרעישה, וקשה לישון.
החימום בקרון הופך למחניק וקלסטרופובי… אני שמח כבר להגיע, לפני הצהריים, לקייב.
תחנת הרכבת בקייב היא גם לא מקום לשהות בו הרבה זמן… מחשש להפוך להיות מטרה. 

יאללה, למלון. בקייב ניכר פיצול האישיות בין מדינה במלחמה, לבין ניסיון עיקש לקיים שגרת חיים נורמלית, מסעדות וקניות, מכוניות ואנשים ברחובות חיים את חייהם לצד סרטונים בשלטי החוצות שמעודדים גיוס ועושים פרסומת לצבא…
לצערנו, את פיצול האישיות הלאומי הזה אנחנו מכירים היטב גם מישראל.
קפיצה נוספת לעבר חוויתי במסעדה מקומית בקייב, שמגישה פרשנות מודרנית של אוכל אוקראיני מסורתי. 

כמו ברוב הנסיעות, אני משתדל להיות פתוח, לטעום ולנסות את המנות המקומיות. פה התפריט כלל מאכלים של הסבתות שלי, שתמיד נמנעתי מהם - רגל קרושה, בורשט. בנוסף, הזמנו מנה קלאסית ומאכל ילדות אהוב - וורניקי (כיסונים, או קרעפאלאך). 

הם הוגשו מבושלים ומטוגנים, עם קצת רוטב פטריות ובצל מטוגן בצד.
ואז, בבת אחת, בביס אחד ספציפי, זה התגנב אליי והפתיע אותי: הכיסון המבושל, הממולא בבשר, זרק אותי עשרות (!) שנים אחורה.  זה היה בדיוק, אבל בדיוק, הביס מהקרפלך של סבתא בלה. 

הרכות הנעימה של הבצק, המרקם של הבשר בתוכו, היו פשוט טעם של זיכרון ילדות, מתובל בנוסטלגיה וגעגועים.
מודה, הופתעתי מההצפה של הרגש, עד כדי לחלוחית בעין, כמעט דמעות. לפעמים, מאכלים פשוט עושים את זה. 

כעבור כמה ימים, בסיום העבודה, הדרך חזרה הרגישה כמו מסע מן העבר, חזרה מהזיכרון הלאומי הנורא,  מהעיר שבה נטבחו עשרות אלפי יהודים בבאבי יאר, ומשם אט-אט, במסע של 30 שעות,

חזרה אל הציביליזציה,
אל הכאן ועכשיו. תחושות מוזרות.
מקווה שהצלחתי להעביר חלק מהן…