סוף ההתחלה
והנה הגיע סוף סוף היום שלו חיכינו ארבעתינו. סוף שבוע חמים ושמשי האיר את פניו, הטמפרטורות טיפסו וחצו את קו העשרים מעלות. הגיע הזמן להוציא את בגד הים מהמגרה, לנער את ה wetsuit ולעמוד בתור הארוך שבו נקבל ארבע מעטפות עם כל מה שצריך כדי להשתתף במשחה התעלות השנתי.
עד הרגע האחרון עוד האמנתי שזה קטן עלי, שיש לי את כל מה שצריך כדי לסיים 1000 מטר. באמת. אבל שום דבר לא הכין אותי לחוויה הזו, לרגע שבו ירדתי מהסולם והכנסתי את הראש למים. אמנם החליפה הצליחה לרכך את מכת הקור אבל כל השאר היה כל כך מציף. הסמיכות והקהות של המים, הזרימה המשונה שלהם, אבל הכי קשה היתה התחושה שאין קיר ממשי להשען עליו רגע לפני ההזנקה. הרגשתי איך החרדה גורמת לנשימה שלי להתקצר. ואשכרה, אני, ששוחה פעמיים בשבוע בבריכה כבר במשך חמש שנים, לא הצלחתי לשחות. הראש הבין שהכל בסדר, ואין באמת סיבה לדאגה. אבל הגוף התאבן וכל פעם שניסיתי להכניס את הראש למים, ראיתי שחור, והנשימה שוב נעצרה.
אחרי כמה דקות של הלם, הגוף התחיל להסתגל למצב החדש. כולם כבר היו הרחק לפני, ורק יגאל שהבין שאני במצוקה, עודד אותי לנסות להתקדם לאט לאט. בקצב שלי. אז ניסיתי, תאמינו לי שלא וויתרתי כל כך מהר. ואפילו הצלחתי להתקדם כמה עשרות מטרים. אבל הנשימה המשיכה להכביד והגוף המשיך לאותת מצוקה. בזוית העין ראיתי את יגאל נאבק ברצון שלו להתקדם עם כולם, ומצד שני, לא להשאיר אותי לבד מאחור. אז המשכתי לספר לעצמי שאני חזקה ויכולה, והמשכתי להתקדם. מסביבי השתרר שקט, הבטתי קדימה וראיתי שעוד כמה מטרים, מצד ימין, יש סולם. הזדמנות לפרוש רגע לפני שאני שוקעת למצולות התעלה. יגאל קלט את מבטי ושאל אם אני רוצה שיצא יחד איתי. מה פתאום, אמרתי לו. ממשיכים. אבל בתוך תוכי ידעתי שהגיע הזמן שלי לצאת. אז המשכנו עוד קצת, ותוך כדי ניסיתי לחשב משמעויות של יציאה מהתעלה לפני נקודת הסיום. התמונה היתה ברורה, מי שבוחר לצאת צריך לצעוד את כל הדרך לנקודת הסיום יחף על המדרכה. המשכתי להתקדם, אבל כוחותי הלכו ואזלו. הרגשתי שאני נאבקת במים, ושום דבר מזה לא היה דומה לחוויה המשחררת, המדיטטבית והמדהימה שיש לי כשאני שוחה בבריכה השכונתית.
ואז, מבטי הנואש קלט אותה, את ההצלה שלי, חותרת על סאפ. מסתבר שלאורך כל המשחה פזורים צעירים על סאפ שמטרתם להציל שחיינים מוכי הלם כמוני. נאחזתי בו כמו בקרש הצלה וביקשתי מיגאל שימשיך בלעדיי. ההצלה שלי הזמינה אותי לעלות על הסאפ ולקחה אותי לסולם הסמוך. ברגליים רועדות טיפסתי לחוף מבטחים. הרחוב מסביב לתעלה היה הומה אדם. השעה שבע וחצי בערב, אנשים לבושים במיטבם בגדיהם, יושבים במסעדות ובבתי הקפה, ורק אני, המומה, יחפה, בחליפת שחייה נוטפת מים וכובע ים אדום עם הכתובית REMA 100, צועדת לי בשמחה לאורך התעלה, מנופפת לאהובי לשלום ומעודדת אותם להמשיך. ובאופן מפתיע, ולמרות התנאים הלא פשוטים, נהניתי מאוד מהצעידה הזו. אנשים חיייכו אלי כאילו שלצעוד כך זה הדבר הכי מגניב בעולם וקצת לפני אחד הגשרים נעמדה לידי אישה בחליפת שחייה, ויחד נופפנו לשלום לשחיינים שנאבקו כדי להמשיך להתקדם במים. היא סיפרה שהיא הגיעה במיוחד מקרואטיה כדי להשתתף במשחה, ושגם היא כאן כדי לעודד ולצלם את המשפחה ששוחה במקצה של ה"לא מקצוענים". סיפרתי לה שהיה לי קשה ושפרשתי באמצע. "כל הכבוד, את אלופה שניסית!" היא אמרה לי. וזה היה כל כך מרגש שכמעט חיבקתי אותה. בצעד קל הגעתי לנקודת הסיום ופילסתי את דרכי לעבר הסולמות. יגאל והבנים טיפסו למעלה מאושרים, התנפלתי עליהם בחיבוקים, ויחד ניגשנו לכיוון היציאה.
עברו כמה ימים מאז המשחה.
החליפה הרטובה כבר התייבשה וחזרה לארון.
ורק מדליה אחת שקיבלתי ביציאה מזכירה לי כמה חשוב לא לוותר, להמשיך.
ויותר מכך חשוב להקשיב לעצמינו.
זה הנצחון האמיתי!
