אתמול, ביום הכי ארוך בשנה, התכנסנו קבוצה של נשים ישראליות לצפות בסדרה הישראלית ששודרה בכאן 11- כל האמהות משקרות,

הדלקת מדורה על המים בנורדהבן, מסורת היום הכי ארוך בשנה

הכל התחיל לפני שלושה חודשים. סיימתי לצפות בסידרה שמלווה קבוצת נשים המשחקות כדורשת במסגרת של מאמאנט, מודל העצמה נשי חברתי שפותח בישראל. תהיתי האם יש קבוצה כזו כאן בקופנהגן. נכנסתי לאתר האינטרנט של מאמאנט דוט קום וגיליתי שלל קבוצות אירופאיות, אך לא מצאתי זכר לקבוצה דנית. מפה לשם העליתי פוסט בקבוצת הווטצאפ הנשית של הקהילה הישראלית בעיר: "יש כאן במקרה מישהי שהייתה בארץ במסגרת של מאמאנט, כשחקנית או מאמנת?"

וכך הכרתי את רעות, ישראלית גבוהה במיוחד שהגיעה לכאן לפני ארבע שנים למשרת פוסט דוק ונשארה. בארץ רעות שיחקה כדורשת במסגרת מאמאנט במשך שלוש שנים. לפני כמה שנים ניסתה להקים קבוצה בקופנהגן. ההענות היתה גדולה, אך בין הפוסט דוקטורט וגידול ילדים קטנים לא מצאה את האנרגיה כדי למצוא מאמנת ואולם מתאימים. כך חלפו השנים אבל רעות לא ויתרה על החלום לשוב ולשחק כדורשת עם נשים ישראליות, דוברות עברית, ולהרגיש שוב שייכת.

חשבתי שזה יכול להיות נהדר שדווקא אני, זו שפוחדת מכדורים עפים באויר ומעדיפה את מזרן היוגה הרך, תתגייס למשימה. וכך בתחילת חודש מאי נפגשנו לראשונה 13 נשים ישראליות באולם הספורט של קרולין סקול, בית הספר היהודי בקופנהגן.

קשה לתאר במילים את החוויה הזו. זר לא יבין. בין אם את מתכננת לחזור לישראל, ובין אם לא, החיים בעיר זרה למי שגדלה כישראלית, מורכבים מאוד. וכל פעם שאת יוצאת לרחוב הדני, הישראלית שבך רוצה לפרוץ בצעקה "גופי כאן אבל נפשי שם". את משתיקה את הקול הזה ומחייכת לקופאי בסופר. וכשהוא מושיט לך את הקבלה את ממלמלת "טאק". את נבוכה כשהטכנאי הדני, שבא לבדוק את קולט האדים שנדמה לך שהפסיק לעבוד, מצביע על הגמד הנורדי החמוד ששמת על השולחן ואומר בחצי אירוניה "לא ידעתי שעכשיו קריסמס...". ואז את מבינה שהדנים שמים גמדים רק בקריסמס. אצלי הגמד יושב כאן גם בקיץ. סתם כי בא לי.

ופתאום את נמצאת באולם ספורט דני, מוקפת בנשים ישראליות דוברות עברית. וכשהכדור מעופף באוויר את צועקת "שלי!" ובאימון החמישי את אפילו מצליחה לתפוס אותו. ומישהי אומרת לך שאת תותחית. יש בכלל מילה כזו בדנית?

את מרימה את מבטך, שכבר קצת התרגל להיות מושפל, ומישהי יוצרת אתך קשר עין ומחייכת. גם היא לא שיחקה בכדור מאז בית הספר היסודי. והיא מועדדת אותך לנסות שוב והפעם את גם מצליחה שהכדור יעבור את הרשת.

בסוף האימון המאמנת שרון מבקשת מכל אחת לשתף בחוויה טובה שהיתה לה במהלך האימון. ופתאום את מגלה שאת לא היחידה שמרגישה שזה היום בשבוע שאת הכי מחכה לו. אפילו אם קיבלת כדור לפנים וזה כאב, ואפילו אם עיקמת את אצבעות כף הרגל כשניסית לזנק גבוה. לרגע שכחת שאת כבר בת חמישים פלוס. כי כשטוב לך ואת מרגישה שייכת, את לגמרי גם קצת ילדה.

בשבוע הבא יתקיים האימון האחרון לשנה זו ומאמאנט קופנהגן תצא לחופשת קיץ קצרה, עד אמצע אוגוסט. כשנחזור להתאמן יחד הימים כבר יהיו קצת יותר קצרים, אבל אין ספק שהלב יחזור להתרחב והישראלית שבי תוכל לשוב ולצעוק:  "שלי!!!".

תודה לרעות שלא ויתרה על החלום ולכל הנשים המקסימות שעוזרות לה להגשים אותו.

צופות יחד בפרק בסידרה ומקבלות השראה