את הפוסט הזה אני אתחיל דווקא במין דיסקליימר ואספר שלאחרונה התחלתי משרה חלקית קטנה בקהילה היהודית בקופנהגן בתור מתאם קהילתי עבור ישראלים בדנמרק. ולמה חשוב לי להתחיל בזה? כי על אף היותה משרה חלקית, היא מייצגת בעיני היטב את המסע שאני עובר ביחס למושג ״קהילה״ באופן כללי, ובפרט ביחס לקהילה היהודית והישראלית פה בדנמרק.

בסיבוב הראשון שלנו כאן היינו מאוד אנטי. אנטי הקהילה הישראלית ואנטי הקהילה היהודית.
מול הישראלים חשנו תחושה גדולה של חוסר התאמה. רצינו לעזוב את ישראל משלל סיבות, אבל אחת מהן הייתה גם המנטליות הישראלית שלא תמיד התחברנו אליה. היינו גם תמימים וחשבנו שנוכל להסתדר בלעדיהם, הרי אנחנו אנשי העולם הגדול, אינטליגנטים, משכילים ודוברי אנגלית. הגענו דרך האקדמיה ולכן הרגשנו שיהיה לנו טוב יותר להתחבר לדומים לנו מקרב הקהילה הבינלאומית.

במקביל, מספר נסיונות שכן עשינו מול ישראלים לא ממש צלחו ופה אני צריך לקחת אחריות על הכישלון גם כן. היו נסיונות מעטים לייצר קשרים אבל לא השכלנו לפתח ולטפח אותם ולכן הם גוועו מהר. בנוסף, קבוצת הפייסבוק וקבוצות הוואטסאפ השונות, שהיום משחקות תפקיד מרכזי, לא היו קיימות ולכן היה קשה יותר לייצר אפשרויות מלכתחילה.

באשר לקהילה היהודית, טרחנו עוד פחות. בתור זוג חילוני לחלוטין, חלק מקהילת הלהט״ב, חשנו שזה אבוד מראש ולא טרחנו בכלל. בשני המקרים, הנחנו לא מעט הנחות מוטעות ונתנו לתפיסות שגויות להנחות את צעדינו. התוצאה הייתה טעות איומה. כמו לשכוח לשים סוכר בעוגה , או יותר גרוע - להחליף את הסוכר במלח.
הקהילה הבינלאומית היתה שם כמובן, אבל זו קהילה שמתחלפת תדיר ועם תרבויות כל כך רבות ושונות שבאמת קשה יותר לעשות חברים ולהכיר באמת. והדנים מסביב עוד יותר סגורים וללא מסגרת של עבודה או שפה, קשה מאוד לחדור את השריון שלהם ולייצר קשרים משמעותיים.

וכך מצאתי את עצמי לבד מאוד ואפילו מדוכא.

כשהתחלנו לדבר על הסיבוב השני, היה לי ברור שזה משהו שיהיה חייב להשתנות. אני לא יכול להרשות לעצמי עוד סיבוב דכאון שכזה, לא לקריירה ובטח שלא למצב הנפשי שלי. הפעם אני אגש לזה אחרת. הרי בסה״כ אני בחור די חביב אז למה שמישהו לא ירצה להיות איתי בקשר? ואם זה מישהו שאני פחות מתחבר אליו, אני הרי בן אדם בוגר ויכול להגיד גם כשזה לא מתאים.
היתה לי תובנה נוספת - אנשים יכולים להיות משאב. הם יכולים להיות מקור אנרגיה חברתי שעוזר ותומך, הם יכולים לעזור ולספק מידע והם יכולים גם לפתוח עבורי דלתות שאני אפילו לא יודע על קיומן. אני יכול לבנות על הרקע המשותף שלנו כנקודת פתיחה ולהמשיך משם. אבל זה חייב להיות משאב מתחדש, לא כזה שאנצל אותו עד סוף הסוללה ואז אשליך לפח המחזור הקרוב. אני צריך גם לתת.
עוד לפני שעברנו חזרה, הצטרפתי לקבוצות השונות בפייסבוק ושמתי את עצמי חשוף לעיני כולם.

הצגתי את עצמי, שאלתי שאלות בקבוצה, והושטתי יד לשלום ואנשים הגיבו. כן, היו גם כאלו שהיו פחות מסבירי פנים (בלשון המעטה) אבל היו מספיק שהושיטו יד חזרה ובהם בחרתי למקד את תשומת הלב שלי ואת האנרגיה שלי.

אחרי שכבר עברנו, המשכתי להושיט יד, לא רק כדי לבקש עזרה אלא גם לתת.
התחלתי לענות לאנשים ששאלו שאלות דומות לאלו ששאלתי בעבר ולעזור לאנשים מנסיוני.
לאורך השנה הראשונה שלי, מצאתי את עצמי מדבר עם אנשים זרים ואף עובר לדבר איתם בשיחות זום וטלפון, נפגש לקפה ועוד - כדי לעזור, כדי להכיר, כדי לא להיות לבד.

ועדיין התמקדתי בעיקר בישראלים אחרים. 

כחודשיים לאחר שהגענו, כשכבר הייתי מובטל חודש ומתוסכל מחיפוש העבודה (כבר!), תפסה את עיני קריאה למתנדבים ישראלים בקהילה היהודית. מכיוון שיש לי את הרצון להכיר אחרים, יש לי את הזמן ויש את היכולת, קפצתי על המציאה והצטרפתי לקבוצה שהוקמה קצת לפני השביעי באוקטובר.
התחלנו כקבוצה מאוד גדולה ומגוונת, עם הרבה רעיונות ושאיפות אבל בעיקר עם רצון להכיר ולהתחבר.

למקימת הקבוצה היו רעיונות משלה לגבי איך לפתוח את הקהילה היהודית לישראלים על ידי יצירת חיבור בין הישראלים החדשים והקהילה היהודית שהרגישה מבוגרת מאוד, סגורה ומיושנת. הפן של המסורת היהודית לא דיבר אלי, אבל הכרתי בזה בתור רקע משותף שיכול לעזור לחבר ובחרתי להסתכל על המשותף ולא על מה שמבדיל בנינו, כמו רמת המסורתיות שלי לעומת של אחרים.
היה לי ברור שהקהילה היהודית היא המסגרת הראשונה שלי להכיר דנים ״אמיתיים״ ולהתחבר איתם. אולי משם תבוא הישועה? הנה אנשים שאולי יוכלו לפתוח לי דלת לשוק העבודה המקומי ואולי גם לשפה ולתרבות. הופתעתי לגלות יותר פתיחות משציפיתי אבל גם נתקלתי בחשדנות מסוימת. לא כולם אהבו את נוכחותנו ולא כולם הבינו מי אנחנו. אבל מספיק אנשים כן קיבלו אתנו בחיוך וברצון וזה הפך את זה לשווה את המאמץ.

באופן די עצוב לאירועי השביעי באוקטובר הייתה דווקא השפעה חיובית על התגבשות קבוצת המתנדבים שלנו והם היו זרז מעניין לאינטראקציה בין שתי הקהילות. בגלל שאני לא תמיד מרגש בנוח עם היבטים פוליטיים ולא תמיד רואה את הדברים כמו הרבה ישראלים שנתקלתי בהם, בחרתי לשים את הדגשים שלי על אירועים בעלי אופי חברתי תומך ובונה ולכן לא הצטרפתי לפעילויות שנעשו בקהילה כמו ארגון הפגנות, יצירת סטיקרים ושאר פעילויות פוליטיות דומות.
בקבוצת המתנדבים התחלנו להקים אירועי של בית פתוח בקהילה היהודית. זה התחיל כיוזמה ראשונית מהקהילה שפתחה את שעריה יום למחרת כדי שאנשים יוכלו להיות ביחד בתקופה קשה. משם הפכנו את זה לאירוע שבועי שבו אנשים יכלו לבוא, להיות ביחד, לשתות קפה, לנשנש, להכיר  ולדבר. זה שם אותנו תחת עינם של אנשי הקהילה היהודית שחלקם לא כל כך הבינו מי אנחנו או התלהבו מנוכחותנו, אבל חלקם קיבלו בזרועות פתוחות. 

ככל שהזמן עבר ורמת הלחץ ירדה, תדירות המפגשים פחתה לאט לאט. הקבוצה התפנתה לעסוק גם בדברים שאינם קשורים למלחמה והמשכנו לנצל את אירועי הבית הפתוח גם לצקת תוכן ותרבות.
עשינו אירועים לכבוד חגים, יזמנו אירוע נטוורקינג ואפילו יצא לי לעשות פרויקט שקרוב לליבי ופועל היום - מועדון חילופי שפה (snakkeklub) בין ישראלים שלומדים דנית ודנים שלומדים עברית.

התמיכה של הקהילה היהודית היתה מוגבלת והיה חסר מישהו שיחזיק את כולם ביחד.
אבל לא כל הנוצץ, זהב. ככל שהמלחמה נמשכה ואנשים החלו להתרגל לשגרה החדשה, כך גם החלו הצרכים והדגשים להשתנות. הקבוצה שבה הייתה חבר הייתה חזקה יחסית מבחינה חברתית, אבל החברים בה היו מותשים קצת מהפעילויות שאורגנו עד כה בצורה די אינטנסיבית והיה קשה להמשיך ולשמור את המומנטום.

לאט לאט החלו חברים לפרוש ונסיונות להכניס חברים חדשים לא צלחו מספיק. בשיחות אחרונות היה ברור שהרצון כבר פחות בוער והמסגרת אולי לא עבדה כמו קודם. התמיכה של הקהילה היהודית היתה מוגבלת והיה חסר מישהו שיחזיק את כולם ביחד.

עשינו תהליך של הפקת מסקנות ודיברנו על מה שקרה יחד עם מקימת הקבוצה. היה ברור שיש פה פונטציאל שטרם מוצה, אבל חייבים מישהו שירכז את זה, וזה לא יכול להיות מתנדב. עבדנו יחד עם חברת הקהילה שהקימה את הקבוצה כדי ליצור תוכן לתפקיד כזה ולרכז את המסקנות מהפיילוט שלנו. כמו קבוצות אחרות של מתנדבים בקהילה היהודית שפועלות ומרוכזות על ידי עובד בשכר, גם פה היה צורך במישהו שזה תפקידו אבל לא היה כזה בנמצא והמשאבים המוגבלים של הקהילה לא אפשרו את זה.
לבסוף, נמצא תקציב לפיילוט נוסף וזה התפקיד שלי - מישהו שיוכל לרכז את המתנדבים אבל גם יהיה מתאם קשרים לקהילה הישראלית. התפקיד מוגדר כאיש קשר לקהילה הישראלית, בדגש על הורים ישראלים בבית הספר היהודי שחווה התפוצצות אוכלוסין בשנה וחצי שלאחר השביעי באוקטובר. ישנו רצון עז לעשות מעשים ולייצר פעילויות שיצקו תוכן תרבותי שיפתח את שתי הקהילות ויתרום לחיבור בניהן, אבל המשאבים מוגבלים מאוד (משרה חלקית זעומה). רק הזמן יגיד אם נצליח…

אם יש תובנה שהגעתי אליה מהתקופה הזו ומהאינטראקציה שלי עם שתי הקהילות, זו התבונה שקהילה לא נוצרת יש מאין. זה תהליך ארוך, לפעמים מסורבל ומתיש שלא תמיד רואים את ההצלחות הקטנות כמספקות. אבל הן שם והן מדהימות.

אולי זה משיחות רבות שניהלתי עם ישראלים שעברו לדנמרק בשנתיים האחרונות ואולי זה בגלל הניסיון האישי שלי אבל הבנתי שאנחנו אולי לוקחים את בניית הקהילה כמובן מאליו. 

הרי כל החיים שלנו בישראל עבדנו בבנית הקהילה סביבנו. זה נמשך שנים ונבנה נדבך על נדבך וברוב המקרים לא דרש מאיתנו מאמץ מרוכז. כשמהגרים זה משתנה.

כמהגרים אנחנו בסיטואציה שבה צריך לבנות הרבה מאפס וזה גוזל זמן ומשאבים שלא תמיד זמינים לנו. לפעמים אנחנו פשוט לא מבינים את זה ולוקח זמן ללמוד את הכישורים הללו. ולפעמים, שתי חוויות שונות מאוד, באותו מקום ובהפרש של כמעט עשור.

אני יכול לראות ולספר על המון אינטראקציות קטנות שהביאו אותי עד הלום. לא כל חוויה היתה חיובית ולא כל זרע ששתלתי נשא פרי אבל כולם ביחד הביאו אותי לאיפה שאני היום ועל זה אנסה להרחיב בפוסטים הבאים כשאדבר על חיפוש העבודה, הנטוורקינג, לימודי השפה והחיים בכלל.