איך הגענו לדנמרק? -טייק שני (ואחרון)
עם כל הקשיים שחוויתי בסיבוב הראשון, זה באמת מפתיע שבחרנו לקחת סיכון ולנסות שוב.
מצד שני, זה אולי לא באמת מפתיע מכיוון שלאורך כל התקופה שבין החזרה לישראל ועד השיבה לדנמרק, תמיד דיברנו על החוויה בצורה חיובית מאוד.
אז למה לקח לנו 8 שנים לנסות שוב? כי היינו צריכים זמן להתבשל קצת במיץ של עצמנו כנראה.
אולי סתם היינו כמו צפרדעים בסיר, המים סביבנו מתחילים לרתוח אבל עדיין חמים ונעים לנו.
אין ספק שהיה משהו מאוד נוח וקל לגור בארץ. היינו קרובים שוב למשפחה ולחברים, העבודה הייתה טובה והחיים היו בסה״כ מאוד נוחים. על הנייר עדיין רצינו לעזוב את ישראל ולגור במקום אחר אבל בפועל קצת חששנו לעשות את זה לאור הקשיים שחווינו בסיבוב הראשון.
זה לא ששקטנו על שמרינו או משהו כזה. להפך.
במהלך השהות חזרה בישראל בן זוגי עבד על האזרחות האירופאית שלו ואני ניצלתי את הזמן לשקם את הקריירה שלי בתור אדריכל וגם לחפש את עצמי קצת מחוץ לתחום. אמנם מאוד אהבתי את המקצוע עצמו, אבל היו היבטים שממש לא נהניתי מהם וזה גם מקצוע מאוד תלוי מקום ולכן חששתי שגם במעבר עתידי אתקשה למצוא את עצמי ולשמור על קריירה.
מתוך לקחי הנסיון הראשון, החלטתי לנסות ולפתח לעצמי עוד חלופות ופניתי לפתח תחביב בצורה יותר מקצועית וכך מצאתי את עצמי לומד קונדיטוריה במשך כשנה. בעוד שזה היה ממש טעים, מעניין וכיף אמיתי - זו הייתה סכנה אמיתית לדיאטה, במיוחד לאדם כמוני עם חולשה למתוקים.
ובכך זאת, בשלב מסוים התעוררנו והבנו שהמים סביבנו מתחילים להתחמם מידי.
החלום להגר עדיין היה שם, אבל החששות והלקחים בעקבות הסיבוב הקודם הרתיעו מאוד. ניסינו לבדוק מקומות שבהם יש הייטק מפותח וסיכוי טוב לפרנסה עבור בן זוגי, אבל גם איזו בטחון עבורי.
נושא השפה גם הוא היה אלמנט מרכזי בחיפושים. היה לי חשוב לנסות ולנטרל כמה שיותר מוקשים בדרך ולכן נתנו עדיפות ברורה מקום שדובר אנגלית על פני כל מקום אחר.
בסופו של יום, השילוב של מעבר למקום חדש ולא מוכר ושינוי קריירה/ מקום עבודה עבור שנינו היה מפחיד מאוד. לכן, כשנקרתה בדרכנו ההזדמנות לרילוקיישן לארה״ב עם החברה של בן זוגי, קפצנו על המציאה. באותו הזמן זו הייתה נראית כמו האפשרות האולטימטיבית והחלטנו לתת לזה צ׳אנס.
מגיפת הקורונה וטראמפ קצת חיבלו לנו בתוכניות ועיכבו את המעבר אבל בסופו של דבר, ב- 2021 עברנו לבוסטון.
יש פער גדול בין אירופה וארה״ב ומהר מאוד התברר לנו עד כמה זה לא מתאים לנו. סגנון החיים המבוסס על רכב הפרטי, אפילו בעיר גדולה כמו בוסטון, לא עבד עבורנו. וגם התנודות בתוך החברה שבה בן זוגי עבד גרמו לנו לאי נוחות. בנוסף, אני המשכתי לעבוד בחברת הייטק ישראלית/אמריקאית שישבה בתל אביב ובסן פרנסיסקו והנסיעות התכופות לשני המקומות היו אתגר אמיתי.
אז מה עושים הלאה?
קודם כל לוקחים אויר. אחר כך יושבים, חושבים, מדברים ומחליטים.
בשלב הזה, עם דרכון אירופאי אחד לפחות ומשאבים מספקים, פחות פחדנו לקחת סיכון. החזרה לישראל לא הייתה על הפרק. סימני המהפכה המשפטית רק הוכיחו את ההבנה שלנו שמדינת ישראל הולכת למקומות שאינם מתאימים לנו ולהשקפת החיים שלנו. דנמרק נראתה לנו לפתע כאופציה טובה. הייתה לנו היכרות עם עם המקום, ידענו מעט מהשפה והייתה לנו מעין ערגה לשלווה והקרירות הדנית.
כן, זה היה גם מפחיד.
בעוד שלבן זוגי הייתה את האפשרות לעבור לדנמרק מבלי לשנות מקום עבודה, אצלי הדבר היה קלוש מאוד. לשנינו היה ברור שנרצה לחפש עבודה מקומית כשנגיע, אבל הרגשנו טוב יותר להגיע עם עבודות שיספקו ביטחון כלכלי ואורך רוח לתקופת ההתאקלמות.
במקרה שלי, היה חשש כבד שאני אשלם על זה שוב מחיר כבד מה שבדיעבד התברר כנכון בחלקו.
